בכי- קטע ספוקן ראשון שלי

בכי הוא.. למעשה דבר די טריוואלי.
לבנים קצת פחות אבל על בנות אומרים שזה דבר נורמאלי.
אולי מחזור אולי עייפות אולי סתם יום של רגישות אבל אני.. אני קשה כמו אבן
אולי לפעמים מתפרקת לעצמי כשהתשישות כה עמוקה או כשנפלתי ונשמטה ממני המטרה, אני נזכרת באיזה רגע… זה היה עצוב נורא נורא. אותי אף אחד אף פעם לא ימצא בוכה. אני בוכה בלי דמעות ונזלת, לי תמיד ייעדו להיות הגואלת. אני החברה שמנגבת דמעות לאחרות, זאת שמרחיקה ממנה בנים בשתי סטירות ואז מקרבת ומאבדת כל כבוד עצמי עד שאחרות צוחקות בצד והדבר האחרון שרוצות להיות- זאת אני. ואז אני שוב רוצה לבכות אבל הלחיים נשארות יבשות כי אני חייבת להיות חזקה, גם אחרי שהבן זונה כפה אותי על המיטה ורציתי כל כך רציתי להיות טיפה מלוחה… אבל הייתי שקטה ובי מתחולל סערה מטורפת שכוללת בתוכה רק רוח יבשה וקצת צילצולים דרמטיים, בכל זאת לדרמה קווין יש סטנדארטים. אז שוב לובשת את המסכה, היא כבר סדוקה ומתפוררת, לא אין לי דרך אחרת, לחיות ולהיות. אלא רק אדם קריר עם דמעות מצטברות, הייתי רוצה לפרוץ את החומות. גם האלכוהול לא משחרר. אולי פעם אחת כשחטפתי התקף חרדה באימא שלכם אל תערבבו סמים ושתייה ואל תתבלו באונס ופרידה. את הדמעות אני לא זוכרת, את הקיא כן, אולי כלל לא היו דמעות, סיטואציה די סבירה. זה רק מים עם קצת מלח וילדה אבודה.
והבכי הוא סטנדארטי, נורמאלי ופשוט. אולי קוץ אולי הרג או סתם תקיפה של התרגשות ואני עומדת עם אותה הבעה חסרת נשמה וחיים והבטן מתהפכת, הים סוער ובי גלים.