בזמן שחיכיתי לליאת פרק- לט

קן הקוקייה

כמו שאור עודה מהרהרת איך נוכל לצאת מהבלגאן, סביב השולחן שלנו מופיעים שני גברתנים סמוקי לחיים, איש-איש בדרכו שלו, ואינם פוצים פה. אור ואני מחליפות מבטים ולא עובר רגע ואנחנו לא מסוגלות להתאפק. כי אם זה מה שנדמה לנו שזה אז זה המקום שבו נגמרות לך המילים. "מה עכשיו?" שואלת אור כשרסיסי צחוק עדיין בקולה. "ידיים למעלה?"
"ברגע שתרגישו שצחקתן מספיק תנו לי סימן." איך שהמלצר מסיים את המשפט, ניתן לנו האות לפרץ צחוק חדש. אני מציצה בגורילות הסמוקות ולא מצליחה להבחין בשום תזוזה בפנים שלהם. פוקר פייס כאלה. "אני מבקש מכן להתלוות אליי לחדר המנהל."
"סליחה?!" אומרת אור ומתאמצת להישאר רצינית.
"שמעת אותי. מנהל המסעדה ממתין לשתיכן, בואו בבקשה."
"בואנה אתה חי בסרט אדוני." אני מריצה מבט קצת חרד ורואה שגם המבט שלה משתנה. הגורילות, שנראים לי כמו איגור וגרגור או משהו כזה, תוקעים בשתינו מבטים חודרים שאי אפשר לטעות בכוונותיהם. אור לוקחת את הסלולארי בידיה ומתכוונת לחייג, אבל אחד הגורילות שולח יד בפתאומיות וחוטף מידה את המכשיר. לתדהמה אין גבול. אינסטינקט מיידי שולח אותי להביט סביבי ולהבחין בתגובות קהל הסועדים העדים למחזה הזה, ומה שאני רואה זה כל מיני אנשים שמנסים לא להיראות ברגע זה. מין בנות יענה שנכנסו למסעדת דגים באמצע היום. אור מאבדת את כל השלווה שעוד נותרה לה. "תגידו לי אתם נורמאליים? מה צריכה להיות ההתנהגות הזו? המסעדה הזאת הולכת לעלות על טיל! שמעת אותי? על טיל."
"גברת, אני מאוד מבקש ממך, תירגעי ואל תעשי סצנות מיותרות!" הוא שולט ברוחו, וממשיך אחרי שתקע מבט. "נכנסתן לכאן וקיבלתן שרות מכל הלב. על שרות צריך לשלם כמו על כל דבר. עכשיו קומו ובואו איתי למצוא פיתרון יחד. אני ערב לכן שלא תיפגעו."
"אורי, בבקשה. בואי נעשה מה שהוא אומר."
"אני מבקשת שתקרא למנהל שלך הנה." אני באה להגיד לה משהו אבל היא עושה לי תנועת עיניים שמפצירה בי להשאיר את העניין לטיפולה.
"עם כל הכבוד זה לא יקרה. או שתבואו מרצונכן או שניקח אתכן בכוח."
"סליחה, אתם שמעתם אותו? נראה לכם הגיוני להתנהג ככה עם לקוחות?" היא מפנה את שאלתה לאנשים מסביבנו. אחר כך פונה אליו לניסיון אחרון. "אדוני, אני מבקשת ממך. תפעיל קצת שיקול דעת לפני שכולנו נצטער."
קול גבר נשמע לידינו "מגיע לכם על איך שהתנהגתם קודם את והחברה שלך המוזרה."
"סליחה???"
"כן, מה?! כל הזמן רק מתנשקות מול כולם כאילו אנחנו לא פה. חושבת זה נעים לנו?" הארס שולח תנועת ביטול עם היד השעירה שלו ואני עוד שנייה מביאה לו את הסטירה של החיים שלו, שיכאב לו מפה ועד לקינוח. "מה זה קשור עכשיו? אנחנו מבקשות עזרה. כל ישראל ערבים זה לזה. לא שמעתם?"
"מה עזרה מה?! תשלמו על האוכל שלכם קודם" אומרת אישה משולחן ימני בפינה. "לא יפה ככה."
"אתה קורא למנהל שלך או שאני יוצאת מכאן ישר לתחנת המשטרה להתלונן עליכם?"
המלצר מביט באור במבט שאומר משהו כמו: 'ניסינו בטוב. לא הלך-אין ברירה. עוברים לרע.' ואז הוא נותן מבט מהיר באחד הסמוקים ומהנהן בראש בקטנה. הסמוק מסתובב והולך לכיוון ממנו הם הגיעו קודם, בעוד חברו נשאר לעמוד במקומו. אור נעמדת ליד כיסאה וקוראת לי בנחישות. "בואי סמדר. נלך."
"אתן לא הולכות לשום מקום." היא מתעלמת ממנו ומתחילה לפסוע, ורגע לפני שאני מדביקה אותה קורה הדבר הבא. נהמה מרתיעה מגיעה מכיוון יציאתו של הסמוק לפני רגע. מייד אחריה מופיע האיש ואליו מתלווה כלב דוברמן יפיפה. צבעי המוקה שלו כל כך מיוחדים שזה מייד מזכיר לי את כלבת הדוברמן היחידה שגדלה בקיבוץ. 'מוקה' שמה, איך לא?! אלא שהכלב לא רק יפה אלא גם גדול מאוד ונראה בלתי ידידותי בכלל. הם מתקרבים אלינו כשהאיש אינו אוחז בקולר של הדוברמן, אלא מצווה עליו לפסוע צמוד לשמאלו. האמת?! אנחנו כבר לא יודעות אם לצחוק או לבכות. טיפה מצחיק אותי איך כשהכלב עובר בין האנשים, חלקם נרתעים ואני מבחינה בפחד שבעיניים שלהם. גם שפת הגוף מאוד ממחישה זאת.
עכשיו ברור מעל לכל ספק שהאנשים האלה מתכוונים ביזנס.
האיש נעצר ואיתו הכלב ואז הוא עושה תנועה מהירה עם שתי אצבעות, שנותנת לכלב סימן לחשוף שיניים. אח… אם כדור הצמר המתוק שלי היה כאן איתי, הייתי מראה להם מה זה. הוא היה מתנפל עליהם ומשסע אותם ואני לא הייתי צריכה את האצבעות לתת לו סימן. הייתי מעבירה לו שדר טלפאתי שהיה מספיק ברור.
הדוברמן מתקדם בנהמה מאיימת ובשיניים חשופות ואור המסכנה נאלצת לסגת לאחור. "אוקי. קחו מכאן את הכלב בבקשה. אנחנו נבוא. אני מבטיחה." המלצר מביט לעיניו של האיש, וזה עושה את אותה התנועה כמו קודם. הכלב מייד חדל לאיים ואפילו חוזר לאחור לעמוד צמוד לבעליו. הגורילה נפנה איתו ושניהם נעמדים בפינה רחוקה כזה ליד הקיר, שנדע שהסכנה עוד פה.
עכשיו אור מסתכלת אל המלצר ועושה לו תנועה עם ראשה. "בבקשה, אחריך."
אנחנו יוצאים בשורה וחולפים בסמוך ליתר הסועדים, שרובם מרכינים את הראש במבוכה גדולה. אני לא אתפלא אם באיזה שולחן מישהי אומרת עכשיו לבעלה:"אוי לך אם הכרטיס המגנטי יעשה בעיות…"
"סוף-סוף יש מקום פה שעושה צדק…" ככה הארס מקודם קורא אחרי שאנחנו עוברות, ומוחא כפיים. אבל אף אחד לא מצטרף אליו לצערו.

לאחר שפתח את דלת המשרד הוא נפנה הצידה ונותן לנו להיכנס לבדינו פנימה.
הדלת נסגרת ואנחנו מוצאות את עצמנו עומדות מול שולחן רחב בצבע קרם, נקי וריק מחפצים חוץ מכמה ניירות בודדים ואיזה עט נובע שמתגולל לו שם. מאחורי השולחן בגבו אלינו יושב בכיסאו המפואר המסתובב, אדם עם שיער קצוץ כתום, לא נראה רחב כתפיים במיוחד, ז'קט שחור מהסוג המיושן לגופו והוא מתבונן לים הנשקף לו מהחלון.
אני מעיפה מבט סביבי ורואה המון תעודות הקשורות בעסקי המסעדנות. הן תלויות ברוב פאר והדר על גבי ציפוי העץ שמחליף את הקירות במשרד, מקום ראשון בזה ומקום ראשון בהוא ועוד מקום ראשון, והמסעדה הנבחרת וזוכת פרס ההוא והאחר… פה ושם תמונות וצילומים של אנשים שמחים בחלקם. בפינה ליד השולחן נמצא בר משקאות ססגוני ועושה רושם מכובד, ועל מדף פורמייקה אני מבחינה בפסל מדהים של דג טונה מברונזה או משהו כזה. "סליחה?!" קוראת אור. הדמות אינה מגיבה לה. "סליחה, אדוני?!"
פתאום האור במשרד מחשיך ונשמע קול שמקפיץ אותנו בבת אחת והווליום גובר. בהביטנו לכיוון הקול אנחנו רואות למולנו מסך מתרומם ומה שעולה משם מקפיא את דמנו! אלה אנחנו שתינו, אור ואני מוקלטות בשולחן מתישהו לפני הקינוח, בעת שכיבדנו אחת את השנייה מהמנות העיקריות שלנו.
"בא לך לטעום?"
"בתנאי שתסכימי לטעום משלי, תבחרי את מאיזו חיה…"
"חח… מהיפה או מהחיה… פה גדול…! פגשת עצמות?תיזהרי מתוקה."
"אני רוצה שתגישי לי עם האצבעות."
"התמכרנו?" על גבי המסך שמולנו אני מגחכת כששתי אצבעותיי אוחזות בקצותיהן את הנתח המיועד ועושות את דרכן ישר לשפתותיה. ככה אנחנו משוחחות שם ומגישות עוד מהשרימפס ומהדגים אחת לשנייה, ונצמדות ומתנשקות וזו לי הפעם הראשונה שאני זוכה להסתכל עלינו מהצד עושות את זה. גם לאור כמובן. אנחנו מעזות להציץ זו לזו סקרניות ואצל שתינו עולה איזה חיוך סמוי.
ואז סרט ההקלטה או מה שזה לא יהיה רץ קדימה, אולי אחורה… ואנחנו זוכות להצצה מפוקפקת בוויכוח עם המשפחה ההיא. "בוא חזי. שלא נדבק מהסוטות נפש האלה." היא קוראת לו והוא תוקע מבטים ואנחנו בכוונה מתנשקות להם ממול הפרצוף, עד שהאישה נותנת לו כפה בראש והם הולכים עם הילדים שלהם. וכמו שאני שואלת את עצמי בפעם השלישית -מה נהיה פה ולמה ההקלטה הזו, ואם יש כאן איזה מסר ומי העומד מאחוריו… ההקלטה מופסקת והמסך יורד ונעלם מעינינו, האור עולה ומשתרר שקט. אז הכיסא מסתובב ולעינינו המופתעות מתגלה אישה המלטפת חתול פרסי מעלף מלא שיער פרווה כזה.
החתול ירוק העיניים מתבונן בנו והוא מביע הרבה יותר מבעליו. הוא גם משמיע גרגורי הנאה גדולים שבאים כתוצאה ממגע אצבעותיה בפרוותו. היא אינה מביעה דבר ואינה משמיעה קול, רק מתבוננת בנו, פעם באור ופעם בי, ושותקת. ושותקת.
"לא תציעי לנו לשבת?" שואלת אור. דממה. "אולי די עם הסרט הזה כבר?! יש לי ילדה קטנה שמחכה לאימא שלה שתיקח אותה מהגן. אין לי זמן לבזבז על השטויות שלכם. מספיק." היא מאבדת את הסבלנות ודופקת חזק על השולחן. החתול נבהל נורא ובנסותו לברוח מידיה הוא מתקשה בכך ושורט את פניה. שתינו נרתעות לאחור למראה הפס המכוער שמתגלה כמעט לכל אורכם של הפנים. בעיניי האמת… זה דווקא עושה אותה סקסית יותר. החתול משתחרר ביללה צורמנית מחיבוקה והאישה המסתורית סוף-סוף יוצאת מעורה ונחשפת. "למה זה טוב?! מטומטמת שכמותך… לכי לעזאזל יא' דפוקה בשכל אחת…" היא מרימה קול צעקה וידיה ממששות את הפנים בחרדה. תגלית נוספת מתגלה ברגע זה. אין לאישה דבר וחצי דבר עם רוסיה או עם מי מחבר העמים. המבטא שלה ישראלי לכל דבר. אפילו פרחי משהו…
אני נמלאת חלחלה. אם עד עכשיו גורלנו היה לוטה בערפל, הרי שמרגע זה הוא נחרץ.
"סליחה. אני… לא התכוונתי שזה מה שיקרה. אפשר לעזור?" בתגובה, האישה הולמת באגרופה על גבי שולחנה בעצמה והחתול האומלל מזנק מתחת לשולחן ורץ בהיסטריה לחפש לעצמו מקלט. "לא. אי אפשר לעזור. הייתן צריכות לחשוב על זה קודם."
"סליחה, אני רוצה בבקשה לשלם לך בכסף מזומן." אור מביטה בי בתדהמה. מייד אני שולפת את ארנקי מהתיק ומפשפשת בו בלי לעצור ולבדוק את התגובות שלה. בשטרות, אני מוצאת אחד של מאה שקלים ועוד שטר של עשרים. לאחר שהנחתי אותם באופן נחרץ על גבי השולחן, אני הופכת את הארנק ומנערת אותו ומניחה למטבעות ליפול על גבי הפורמייקה . כשאין יותר, אני סופרת מטבע למטבע ומגיעה לשלושה עשר שקלים ועשרים וחמש אגורות. "סך הכול יחד יש פה מאה שלושים ושלושה שקלים ועשרים וחמש אגורות."
"לכי מפה לפני שאני אתחרט." אני מסתכלת עליה והיא עליי והיא לא ממצמצת.
"מה לכי?! זה בשביל שתינו."
"את שילמת על הארוחה שלך, את חופשייה. חברה שלך נשארת כאן."
"אין מצב. זאת מקדמה. אני מבטיחה לך שנחזור עם יתר הכסף כמה שזה לא יהיה."
האישה השרוטה קמה מכיסאה המסתובב ומתהלכת בחדר בשתיקה. משנייה לשנייה אני מתמלאת באופטימיות. נדמה לי שהצלחתי לשכנע אותה. "אתן לא מבינות עדיין במה העניין, אה?!"
"מבינות. ועוד איך מבינות." מסננת אור באומץ. היא מסתכלת אליה ולא עונה ואחרי שניות ספורות ממשיכה. "אני מנהלת כאן מקום לתפארת. הסועדים והסועדות" קולה מדגיש את המילים האחרונות. "הם בראש מעינינו והצוות שלנו נותן את הלב שלו ללקוחות. בגלל שאנחנו רוצים לשמור על הביטחון הצבנו מצלמות בכל מקום, שעוזרות לנו לוודא שכל הסועדים מרוצים. וכשיש סועדים מסוימים שמפריעים לסועדים אחרים אנחנו כאן להגן עליהם."
"ומה עם צנעת הפרט?"
"טוב תודה ומה שלומך את?" עונה לה האישה בסרקסטיות. "במשך כל הזמן שישבתם במסעדה, החזקתי את עצמי לא לסלק אתכן מכאן. ההתנהגות שלכן חרגה הרבה מעבר לגבול הטעם הטוב." אורי עוד שנייה מתפרצת עליה, זה משפיל וזה מכעיס ואני מניחה יד קלה על כתפה. "אבל עצרתי את עצמי. נהגתי בהגינות איתכן ובאיפוק. למרות התסיסה שעוררתן אצל חלק מהלקוחות, ונתתי לכן טעימה מזה לפני כמה רגעים."
"מה לעזאזל את רוצה מאיתנו?"
"כן. אנחנו נשלם לך." אני מגבה אותה "מה, נראה לך שנברח לחו"ל?"
"אבל אז נתתן לי מתנה. רצה הגורל והאשראי שלכן בטל ומבוטל ובמו ידיכן הענקתן לי את העונג להעניש אתכן."
היא עוצרת את שטף דיבורה ומביטה בנו לבדוק את תגובתנו, ואז, אחרי שלא נתקלה בתגובה נסערת מידי, היא לוחצת על זמזם בפינת השולחן. הדלת נפתחת מייד והמלצר שהיה כה אדיב איתנו קודם, נכנס ופניו קודרות. "קח אותן למטבח, תחלק להן סינרים וכפפות גומי ותסביר להן איך אני רוצה למצוא את המטבח ואיך חייבים להיראות כל צלחת וכל סכו"ם בנפרד." הוא מהנהן ומביט בנו וכנראה שמשהו בשפת גופינו משדר סירוב למלא אחר הדרישה. כי כעבור רגע מנתינת הסימן, מופיע הגורילה סמוק הפנים ואיתו הדוברמן. על פי האות, הכלב רץ אלינו ונובח באימתנות לעברינו נביחות רמות, שבתוך חלל המשרד נשמעות עוד יותר מפחידות. אני חושבת פתאום על החתול הפרסי שמסתתר אי שם מתחת למשהו ושעוד שנייה יהיה פה טבח. מישהו יטבח במישהו. כנראה שעוד מישהו מלבדי חשב על זה כי כעבור רגע הכלב מוצא מהמשרד.
"קדימה בנות. אל תרגיזו אותה יותר." המלצר אוסף את הקוקו שלו שנפרע וממתין שנזוז.
"סליחה, אפשר לעשות טלפון אחד? זה דחוף. הילדה שלי מחכה לי בגן."
"נו, מה נראה לך?! כמובן. גם אני אימא."
"לאחר התייעצות קצרצרה, אני מחייגת לליאת. "סמדר? איפה את אחות שלי?"
"אני במסעדה באשקלון. תקשי…"
"מסעדה? מה? עם מי?" כעבור שתי שניות… "לא נכון, כאילו.."
"תקשיבי ליאת, זה מה זה דחוף…"
"נו… אני מחכה לשמוע פרטים עסיסיים."
"לא עכשיו ממי. אנחנו רוצות לבקש טובה גדולה."
"קרה משהו יפה שלי? את נשמעת בבאסה. מה, כאילו רבתן וכאלה?"
"לא, ליאת. אנחנו בסדר גמור. רק מאחרות. תוכלי לקחת אלייך את ניצני?"
"ברור. מה השאלה? עד מתי?"
"זה עלול לקחת הרבה זמן."
אור חוטפת את הסלולארי מידיי ואינה מתאפקת. "תודה, ליאת יקרה . את משהו. תודה. תמסרי לה שאימא שלה חולה עליה ושהיא תראה אותה בקרוב. טוב?"
"בסדר המורה. אל תדאגי. תגידי המורה… את בטוחה שהכול בסדר איתכן?"
אור משיבה לי את הסלולארי לפני שפרץ הרגשות יגרום לליאת יותר מידי דאגות מיותרות. האישה בשיער הג'ינג'י מאבדת את סבלנותה ואת טוב ליבה הרגעי. "החוצה!" היא צורחת מלוא גרונה.
"מי זה היה? סמדר. את עונה לי או לא?"
"אני חייבת לנתק ליאת, לכי קחי את ניצן עד שנחזור. טוב?!"
"אבל מה קרה?!?"
"ביי לילי."
אני מנתקת ברגע שבו האישה פותחת את דלת הזכוכית של בר המשקאות, לוקחת כוס ומעיפה אותה על הקיר מנגד לה. הכוס מתנפצת לאלף רסיסים והמלצר מחוויר. "אמרתי לכן לא להתגרות בה נכון?! הזהרתי אתכן."
"שילקקו את קירות החרסינה, שמעת? צלחת-צלחת וכוס כוס!"
אני מוכנה להישבע שעל הדלת שנסגרת מאחורינו, נשברת כוס זכוכית נוספת שבמזל גדול מפספסת אותנו בסנטימטרים…
"תודה לאל שהלימודים מתחילים. מזמן הייתי צריך לעוף מפה… זה קן הקוקייה פה…" הוא ממלמל ספק לעצמו ספק לנו.
___________________