עוד רגע

כי הוא מת, ושום-דבר לא יחזיר אותו לחיים. הסמים והטיפולים הרסו את המוח, והרגשות שרפו את עצמן. לא, באמת שהוא לא מרחם על עצמו, כי אפילו רחמים עצמיים הוא לא יכול להרגיש. גם לא עצב עמוק או קטן, קיומי או על חייו. הוא לא צף, אפילו לא על תחושות דיכאון. הבן-אדם הפך למכונה שהלב הקטן שלה בועט כל הזמן החוצה, אבל אין לו סיכוי. לכן כשהיא באה ושאלה מה נשמע, הוא אמר בסדר, למרות ששום-דבר לא בסדר. וכשהיא אמרה שזה לא נראה ככה, הוא אמר שלא בזין שלו איך זה נראה. לכן כשהיא רצתה לישון אצלו, הוא חש אי-נוחות. לכן כשהיא רצתה לנגוע בו, הוא התרחק. לכן כשהיא שיחקה לו על המצפון שהוא לא נפתח אליה, הוא התרגז. לכן כשהיא בכתה, הוא התעלם ממנה והלך למרפסת לעשן סיגריות. לכן כשהיא נרדמה, הוא לא כיסה אותה. לכן הוא לא הצליח לישון, כי הוא פחד ממה שהיא עשויה לעשות כשהוא ישן. אז הוא עישן סיגריות וכתב כל הלילה כמה הוא שונא את תחושת חוסר האונים שלו, כשמעמתים אותו עם רגשות. בבוקר היה לו סיפור ארוך, והוא שמר אותו במחשב ושתה קפה חזק. הוא עישן כמה סיגריות, ואז הרגיש שקשה לו לנשום. הוא לא מעשן בדרך-כלל כל הלילה, אפילו לא כל היום. הוא פתח את החלון ושאף לתוכו אוויר ועוד אוויר מאוויר הבוקר הצונן, וחשב שבכל רגע מישהו או מישהי כותבים יצירה שתישאר איתם הרבה זמן. הוא דחף לפיו סולבקס להקל על הנשימה, וישב מול הטלוויזיה על קליפים ישנים בווליום נמוך, מרגיש כאילו שאבו מתוכו את כל האוויר והדם, ופינצ'רו לו את המוח. היא קמה, ולמרות שהיה עייף מאוד, ולא אהב לעשות מחוות כאלה ואף בז להם, הכין לה ארוחת בוקר. היא דיברה מילים של תקווה ושל התחדשות, והוא הרגיש כמו מת מהלך, כשהוא מכין במחשבה של רובוט את ארוחת הבוקר. חביתה וירקות קצוצים. כריכים עם חמאה וגבינת שמנת. שני גביעי אשל עליהם בזק מלח. שוקו חם. היא אכלה, והוא היה מוטל על הכורסה לפניה והביט עליה, ופתאום חשב שאולי זה לא כל-כך נורא שהיא פה, והיא יכולה להישאר עוד קצת. הוא התעורר כשהיא כבר הייתה רחוצה ולבושה, ורמזה שמישהו צריך לסגור את הדלת אחריה. הוא נפרד ממנה בנהימות שניסו להיות מילים של פרידה, ואז נכנס למיטה וחשב לדפוק לעצמו כדור בראש. במקום זה הוא שכב במיטה ועישן, ואז דחה מעליו את הסיגריות וקבר את ראשו בין השמיכות.