והיא רוקדת.

והיא רוקדת, מזיזה את הגוף שלה מבלי לחשוב על שום דבר,
מתאימה באופן כמעט מושלם בין מקצב המוזיקה למקצב גופה,
מהפנטת את כולם.
שיערה הכהה מתפרע לכל עבר,
יחד עם שלמותה יוצאת הדופן.
והיא לא חושבת על תנועות.
למען האמת היא לא חושבת כלל.
פשוט מעניקה חירות מוחלטת לכל גופה במעין אלגנטיות שאפילו עם ההתפרעות הזו ניתן להבחין בה.
והפרטים הקטנים כלל לא חשובים, הם אפילו אינם נראים.
הדבר היחיד שניראה, זו היא.
ולפתע היא יורדת מרחבת הריקודים,
ואני מתמלאת אכזבה כי לצפות בה רוקדת זה המחזה היפה ביותר שנחשפתי אליו כל חיי.
אך לא עוברת דקה בודדה והיא כבר חוזרת, מלאה בהרבה יותר מרץ, ואני מבחינה בכפות רגליה- יחפות, גורמות לה לנשוק לשלמות אפילו עוד יותר, ללא נעלי העקב האדומות שהגביהו אותה בלפחות עשרה סנטימטרים.
ומסיבה לא מוסברת,
היא גורמת לי להקלה נורא גדולה,
לדעת שאנשים כמותה עוד קיימים.