חיבוק פשוט

תקופת הלימודים בעומס והמחנכת מודיעה לנו על כך שיש פעילות שכיתתנו תצטרך להשתתף במהלך חופשת חנוכה. הפעילות היא לבוא לבתי קשישים ולהדליק להם נר חנוכה ולעשות להם שמח. אנחנו סקפטיים אם נסתדר אבל לא חשבנו על זה יותר מדי. התחלקנו לזוגות לפי בקשת המחנכת. כשהגענו לבית של המארגן אז הזוגות שהתחלקו לא היו מתאימים לפי רצון המארגן, לכן התחלקנו מחדש בהתאם לדרישותיו.

יצא איך שיצא, יצאתי עם שלוש נשים, אחת מהן מכיתתי ושני האחרות הן האחריות על ההגעה אל בית הקשיש. נסענו באמצעות מכונית אל ביתו, בתחילה הסתבכנו בדרך אבל הסיבוך התגלה כמעין זמן להכרות מינימלית עם המארחות שלנו, ואפילו עם חברת הכיתה שהצטרפה להתנדבות איתי. כאשר הגענו לבניין בו שורר הקשיש, אז חיפשנו את דירתו. קירות הבניין נראו מעורטלים, הצבע שלהם נראה דהוי ולא ברור, סימן שהבניין ישן ולא מטופח. הגענו לדלת דירתו של הקשיש, נקשנו על דלתו. לא נשמע צליל מדירתו, חיכינו דקה דומייה לתשובה מהאדם המתגורר במשכן שהוקש. הלמנו בנקל מספר פעמים על דלתו של הקשיש, אולי הוא לא שמע את הדפיקות על הדלת. לאחר שלא נשמע שום קול חשבנו שאולי טעינו בטעות קלה. שאלנו את הדיירים אם זהו בית הקשיש שחיפשנו, הם ענו שכן. התקשרנו אל שח-רחוק של החתיאר. לא התקבלה מענה. התקשרנו שוב ושוב אל מספר האדם המבוגר, לא קיבלנו מענה-עד לבסוף. דלת נפתחה. אישה מבוגרת יצאה אל מסדרון הבניין, היא קראה אלינו בקול נהיר וחזק, מכאן הבנו שזו היא הקשישה אשר חיפשנו כה רבות.

נכנסנו אל דירתה, בית מגוריה היו חמימים, קירות דירתה היו אדומים כורד טרי מהגן בשונה מקירות בניינה, דירתה הייתה כבית מלכים. היא הייתה נמוכה ממני, היה לה שיער בצבע אדמדם והוא היה ארוך ומתולתל, היא נראתה מלאה במקצת. היה נראה בבירור שהיא גלמודה, היא סיפרה לנו שנכדים באים מתקופות לתקופות ובנייה לא נמצאים בארץ. היא סיפרה לנו סיפורים על ימיי נעוריה, בתקופה שהייתה מחלוציי המדינה. אילו סיפורים היו לה! הריי לא כל יום אתה שומע על אדם בורח ממדינה עוינת, ומקים משפחה למרות כל הקשיים ומעל לזה מקים מדינה. היא עלתה מסוריה אל ארץ ישראל, היא הקימה משפחה בארץ וחיה בשמחה עד עצם היום הזה- או לפחות כך נראה כלפינו. אישה נאה זו נראתה עם חדווה ורוח נעורים, מדהים. זו הייתה הרגשה שלא חוויתי זמן רב, היא חיבקה אותי. החיבוק היה אמתי, מן החיבוקים שבתמורה אתה צריך לעשות דבר אחד ויחיד- לשמח את האחר ולהיות גרידא עבורו. אנוכי מרגיש בשמיים, אפילו המשפחה שלי לא הצליחה לגרום לי לשמחה והרגשת מטרה שכזו. עליי להזכיר בטרם עת, לזיכרונכם אני הבן היחיד מבין הקבוצה שבאה לעשות שמח לקשישה הצנועה, לכן עליי לכבד אותה ואת אמונותיה ולהדליק את נרות חנוכה ובאותו נשימה להגיד תפילה סמלית, ברם יש בעיה, אני אתאיסט. נכון שבכל יום אחר הייתי בוחר להתנגד להגיד תפילה שאני לא מאמין במטרת התפילה הכוללת, אך אותו יום היה שונה. אישה זו נתנה לי את לבה במלואו ולא שיקרה בחיבוק שלה, באהבה שלה, זו הרגשה שאליה אתה חייב-רוצה- לתת בחזרה פרומיל ממה שהיא נתנה לי. אכן עשיתי את התפילה, אבל לא עשיתי לבד. חברתי שהצטרפה עמי עזרה לי, ובשירים שני הנשים האחרות עזרו וגם האישה בגיל הזהב תמכה בי, זהו רגע מרונן.

לבסוף, אמרנו לה תודה על כך שנתנה לנו שמחה והרגשה גדושה בטוב ליבה הטהור, בזמן הפטפוטים בינה לביננו, חשבתי לעצמי אם אי פעם אראה אותה שוב; חשבתי שכן, ואם כן האם זה יקרה במותה? אני מקווה שלא, יען אנוכי אובה לנשוא עיניי אליה שוב בעיניה החיות. בזמן הנסיעה אל ביתי דיברתי עם בת זוגתי אשר הייתה עמי בדירת הקשישה; היא גם נהנתה מן ההתנדבות, היא למדה רבות מן הקשישה בדומה אליי. לדוגמא מה המשמעות להישאר לבד או לפחות להרגיש הרגשה חלקית של הדבר, ואם זה מתרחש איך ניתן לפרוח את שממת הבודדות. אנו ההוכחה שיש פתרון, בכך שבאנו אליה היא לא נשארה לבד, ולכן עשינו מצווה למען אחת שחיכתה בסבלנות לכאלו שיכולים לפתוח את ליבם כלפיה.