יער הזהב פרק שלישי

" סתום" אמרנו שנינו ושלושינו התחלנו לרוץ.
" לוני, איך נתת לה להתחמק?!" אמר בכעס אנדי.
שניהם כבר גרמו לי כאב ראש, רוב הזמן רבים כשאני לידם, כאילו לידי נוצרת ביניהם איזו חומה, נגד תקשורות, איזו תחרותיות בילתי מוסברת.
שנתי את זה.
שנאתי את שניהם.
השנאה גרמה לי רק לרוץ מהר יותר.
" למה לנו אין נעליי פלא?!" התלונן לוני. הוא הגיב ראת הקצב, וכמעט השיג אותי.
כמעט יכולתי להרגיש שזהו סך הכול משחק תופסת רגיל, והה3קלה חזרה אליי, חייכתי.
לא הבנתי מאיפה הגיעה השנאה הזו.
הכעס הזה.
האחריות הזו,
התשוקה לאנדי,
בנחמה ללוני,
והבת האדם הזו, רוז, עכשיו רצה לכייוון הבית שלי, עם 123 אחוז למות.
" תקווי לטוב" אמר לוני בשובבות.
למרות שהיה גדול ממני, הוא היה ילדותי כמו ילד בן שש.
וזה מה שאהבתי בו.
תמים למרות כול החרא בעולם הזה.
אוקיי, מאיפה הגיעה המילה הזו לאוצר המילים שלי?!
התחלתי לפחד.
העורקים מהגבול הדרומי של היער משפיעים עליי?!
לי היה כוח להגן על היער, כמו כיפת מגן שרק אלפים יכולים לפרוץ.
העורקים שהתרבו מידי, התחילו בהתקפות מכול מקום, ואני זאתי שסבלה מכול זה. כי אני הייתי כוחו של היער, יורשת העצר.
שנאתי את זה.
מאז ומתמיד.
כול כך הבה כבוד וכול כך הרבה ציפייה לחמלה.
חשבתי שאני לא אעמוד בזה.
" זו לא היא שם?"