אין לי אף אחד

עד כמה קשה לך להודות שחסרה לך אהבה?
כמה זה שורף לראות שלכולם, אבל לכולם חוץ ממך יש אהבה?
אוי כמה שזה צורב לצחוק ו״להינות״ עם החברות שלך ובני הזוג שלהם, להיות ידועה בתור הרווקה שם.
וסבבה, גם אני מספרת לעצמי סיפורים כמה אני לא צריכה את זה, אבל בואו נהייה אמיתיים לרגע, אני אפילו לא התנשקתי!
אז אני אהיה שם ואשמע את הסיפורים שלהן, על החבר, על האקס. אני אתן להן עצות לכל בעיה זוגית שהן חוות. כשבנתיים אני זאת שזקוקה לזה יותר מכולן.
אני גם האמנתי שאני לא צריכה את זה. אבל ברצינות? עוד כמה זמן אפשר לשקר שאני לא רוצה מישהו שיאהב אותי? מי בעולם הזה לא רוצה מישהו שיאהב אותו? כל אחד רוצה אהבה וכל אחד זקוק לה.
אז כן, הגיע יום האהבה, כל האינסטגרם והפייסבוק, הסנאפצ׳ט והוואטצפ, הכל מלא הודעות ותמונות של החברות והאהובים שלהן ומה הם עשו להן ואיך חוגגים.
״מי צריך יום אהבה כדי להוכיח את האהבה שלו?״ את אומרת? סתמי. את צריכה.
והנה אני, רווקה מן המיניין, מוצאת את עצמי בוכה ביום האהבה, על זה שאין לי אהבה. וואו זה נשמע ממש פתטי לומר את זה ככה… אבל זה נכון, היום הזה רק מזכיר לי איך שאני היחידה שאף אחד לא אוהב אותה, מתאהב בה. ובכלל, לבחור שלי יש מישהי, שאיתה הוא נמצא עכשיו, איפה שהוא, חוגגים את היום הזה.
כל הוולנטין הזה זאת תזכורת נוראית לזה שאני מרגישה שאני לא שווה משהו. לפחות לא שווה מספיק כדי להיות נאהבת.
הלב שלנו לא אנוכי אחרי הכל, הוא מחפש מישהו לאהוב. אבל היום, הוא צריך מישהו שיאהב.
אז ספרו לי איך אתן חוגגות את יום תזכורת הרווקות?
אני ביליתי את היום בלראות את כל החברות של מצטרפתות עם החברים שלהן.
לא בדיוק אטרקציה ליום האהבה.