עיוורון

היא אהבה את זה, להופיע בדלתו כשהשמש כבר אינה בשמים, וליפול תחתיו למיטתו בלי לחשוב על העבר או העתיד. היא רק חיכתה להרגיש את כוחו, את גחמתו וכמיהתו אליה שדבר לא עמד בעדם. רצתה שיעשה בה כרצונו, שיכנס ויצא, שיחזיק את גופה הרך קרוב, וירפה, שיבעיר בה את שכבה בעת סופת הברקים שהתחוללה אמש.
זה היה מפתה וקסמו הקליל שחרר את שדיה וחבק אותה בלילות סוערים. בעודה כנועה, חסרת אופי ופנים היא הרגישה שיש לה מקום כזה או אחר בעולם.
·
ועכשיו כשהוא כבר אינו עוד והשמים עודם מכים ברק, היא שקועה בערגה לאותם רגעים שקטים ורועשים, בהם הסירה את ידו הקשה של הרגש מנפשה והרימה ידיים. היא כיספה לחוסר השליטה ולכנות שהתגלתה בהעמדת הפנים, אשר נשפכו ממנה כשמימשו תשוקותיהם. יותר היא לא שמעה צופריהן של מכוניות בכביש עירוני אשר תבעו להפנות תשומת ליבה אל הסיכונים שארבו. לא הרגישה מחנק בהמולת האדם ברחוב הסואן. לא ראתה את הנץ החמה שייחלה להפשיר ליבה הרדום. ואף לא הריחה את ריחו של הגשם, שביקש לשטוף שדותיה אך אלו הוצפו. היא לא טעמה עוד טעם שפתיו של הגעגוע שבכל יום נוסף שעבר נשכח משפתיה, וכמותו התקווה. היא לא הרגישה כשנשרעה מתחתיו. וכעת כשלא היה הוא מעליה כחומת מגן עיוורת, הייתה היא כבית ללא גג שכל פגע מערער את תכולתו.
·
כששוטטה ותרה את עריה בחיפוש אחר מפלט שיגאל אותה שנית, היא איבדה עצמה בין ההמון. הפנים השונות וההבעות הרב משמעיות הותירו אותה מעורערת, מהרהרת באשר לאמת. היא נמנעה מלהישיר מבט לעין מחייכת ולא הצליחה לראות יופיו של פרח בודד.
·
הם ישבו חבוקים ולראשונה היא הרגישה. היא הרגישה מוגנת, אוהבת ואהובה, היא אימצה את יופיו של העולם והפיצה את יופייה שלה לעבר זרים. כך כשהתרפקה לצידו בנוחיות וסיפרה לו את כל אלו, גופה השלו התכווץ מעט משהבינה שהייתה היא עיוורת, לא ידעה להבחין ביופי זעיר בלב שיממון, ולחשה בעצב שראתה את העולם רק כפי שראה הוא אותה.