יום עוד

היום המאושר
שבו הכי הרגשתי היי
היה היום, שבפתאום אמרתי די
ושוב אין יום, שחובתו
להיות הטוב שבחיי
לדעתי או דעתו.
החל מאותו יום גם נעצרה לה דעתי
והשתטחה בתור שטיחון
כאסקופה לפני דלתי
ואם קורה, שחלה עת
ששייר מוחי עוד מתלבט
אם להפקיד או לחלט
כל התיימרות או ודאות
ליתרון או הפלגה,
אני יושב על השטיחון
מניף מפרש של הגיון
נושף עליו במלוא אוני
ובעיניו של דכאוני
צופה הרחק לתוך הים,
אם כבר הגעתי לאין שם.
אך כמובן, כמו כל ספן, שסירותיו קשורות לכאן
ולגופו של האין פה
והוא חותר לו בגפו
ושאר רוחו אינו מספיק
לא לנתקו את יתריו
ולהתיק את ספינתו
מחוץ לשערי ביתו
אני נועל את הפלדלת
וכבר מותש ונטול תוחלת
חוזר לנעוץ מבט בראי
ולתרץ זה לא אני
אך שתיקתו לא מבהירה,
אם זה היה יום טוב או רע.