לשכוח,לסלוח. עכשיו.

בחיים לא רציתי אותך כמו שאני רוצה אותך עכשיו. עכשיו שכבר הלכת, עכשיו שאתה כבר לא שלי, עכשיו כשאתה כל כך רחוק ממני פיזית ונפשית- אני רוצה אותך שוב.
עכשיו שכבר איבדתי את החבר הטוב ביותר שלי, איש הסוד שלי, עכשיו שכבר הספקת לשכוח מה הייתי בשבילך, שכבר הספקת לעבור הלאה ולהתאהב מחדש.. עכשיו אתה עדיין חסר לי, עכשיו אני עדיין מאוהבת בך.
כשעזבת שיקרתי לכולם ובעיקר לעצמי, שיקרתי שהכל בסדר, שאתה היא בעיה, שמה שהיה בנינו לא היה אמיתי כלל מבחינתך וזאת אשמתך שעזבת. האשמתי אותך בהכל, זאת הייתה הבריחה הקלה ביותר, השקר האמין ביותר שיכולתי לספר לעצמי על מנת לשכוח אותך.
אבל נחש מה..? לא שכחתי, הלוואי והייתי שוכחת אפילו לדקות בודדות ביום את המבט הכנה שלך, הריח הממכר שלך, הצחוק המדבק שלך, השפתיים המתוקות שלך,
את המגע שלך כנגד עורי, את התחושה שהעברת בי כשאמרת לי שאתה אוהב אותי..
הלוואי ויכולתי לשכוח את מי שאתה, את כל מה שסימלת בשבילי.
הלוואי ויכולתי לשכוח את כל הבדיחות שלנו, את כמה שאהבנו שחברים שלך היו צוחקים עלינו על כמה שאנחנו אוהבים.
אם רק הייתי גורמת לך לרצות להשאר, אם רק לא היית פוגע בי ומשפיל אותי, אם רק הייתי מצליחה לשכוח את המראה שלך מנשק אותה, אותה התמונה שמתרוצצת לי בראש כבר כמה שבועות ולא עוזבת אותי במנוחה.
כי אולי אם הייתי שוכחת, הייתי מצליחה להתאהב שוב.
והינה אני, ״המסכנה״, זאת שהלכה עם זה שהטריד אותה מינית, זאת שהוא לבסוף עזב אותה לטובת מישהי אחרת.
זו אני. הפגומה. המטומטמת. זאת שאף אחת לא מבינה למה עשיתי כזה דבר.
זאת אני, לא הגיונית, פגיעה, נאיבית, ומה שכחתי? אה כן.. מאוהבת.