דרקון

הוא ילד שהברק בעיניים שלו יכול לחשמל, בתוך פנים מסתוריות. בלורית שחורה נחה על מבט אלגנטי, רווי שליטה. הוא נע בחינניות אך איננה מזמינה, נדמה שחלק ממנה מגיע מן מקום כואב. תנועות עצמאיות ומפתיעות יש לו, המזכירות קוסם מהסוג שאין בסרטים אלא רק כאשר נדמה לך שאתה פוגש בדבר האמיתי.

אפילו כשהיה הדבר העקשן בעולם, הווכחן בעולם, אפילו כשגדלו לו זיפים, כשקומתו עלתה מטר שמונים ונעצרה שם ואפילו כשפניו יתבגרו עד ללובן שערות – שום דבר מזה לא משנה את הגרעין הפועם בלבו. הגרעין מתעצב מפעם לפעם, לפעמים מחצין או מצניע חלקים – שלא כמו הסופות המתחוללות בגופו שיכולה להעביר על ענפיו את כל עונות השנה.

הוא יודע להתנהג בחביבות כמו כל ילד בגילו, אבל במבט יציב של עיניים בהן האומץ להישאר ולחדור – אפשר לפעמים להבין דבר מה. החיוכים של כולם נמחקים סביב, הם רואים משהו שמעולם לא התוודאו לו.
יש שישימו אחריות מבט משתק זה דווקא על טיבו המוסרי של הנער. יש לו עקרונות, אבל הוא קשוב, לכן הוא מעורר בכל אחד את הדחף לציית לו. הוא נותן לך להרגיש שהוא כנה בצורה חסרת גבולות, מה שאוסר עלייך לסמוך על כך שיעדן מילים. אבל באותו הזמן הוא מעוניין להקשיב ולמצוא כלפייך חמלה.
יש כמעט חום, בדרך בה הוא מניח עלייך את העיניים, אפילו אם אתה יכול להרגיש בקצוות של קרח, כזה שלא מתפשר או מפשיר. אבל יש גם אדיבות אין סופית, שצובעת אותו לפעמים באווירה רומנטית, אשר גורמת לך לדחות חשש ולצבוע אותו באווירה רומנטית של מעין אביר אנושות.

זה נכון כי ציניות לפעמים לא משה מפניו, וגם הצינה המרירה כלפי עצמו או כלפי ענייני מכאוב העולם. אבל אין אווירה זו משפיעה על אישיותו, אלא רק צובעת לעיתים את פניו בצבעים דהויים ומלכותיים שבסופו של דבר הופכים למוטיבציה להוטה.
וזה נכון כי הוא מתנהל בדרך המתחמקת מכאב ככל שיכול, עם הגוף הגמיש החמקמק שלו, המבקש שיסבו ממנו עיניים בכדי להשאיר פרטיותו שקטה בזמן שבנוכחות עזה ומתמרדת מפלס את דרכו. אך כשאין הוא יכול עוד להביע עם גופו את מה שהרגיש וחשב ואין הוא יכול להתחמק ממענה מסויים יותר, הוא מהר מאוד מסב אלייך את עיניו ונותן לך להרגיש בחשיכת הדרקון העזה המשתוללת שם, ולו בשביל רגע אחד – שאחריו הוא מכסה את פיר העיניים שלו וממשיך בדבריו הרגילים כאשר פניו חוזרות להביע תוכנן של מילים.

כזה הוא, ילד שגורם לך לתהות על תכונותיו ועל תהומות, ילד שגורם לך לתהות על גבולות. אתה מפזז במחולות עדינים, ועדיין לא מוצא משמעות ללוע שהוא מסוגל לפעור רק במבט עיניים אחד בלבד.
אתה בטוח שאתה חולם ושאין שום חידה במה שנראה כמעט הזוי שימצא בבן אדם אחד. הנדנוד התמהוני בראש שלך לגבי זה, מתעורר בדומה מן אזעקה, רק כשאתה פוגש במבטו זה, כאילו אין מוחך יכול להזכר לבדו בעוצמה שלו כשהיא לא מתגלית למרגלות עיניך לבד, מעצם היות מוחך אנושי רגיל ושברירי מדי מלכתחילה. אבל שוב כששום דבר לא מכריח אותך, המוח מחזיר את סף דלת ההבנה המלאה לישון, במעין חיכוך עץ צמוד מאוד – ההבנה המלאה של מה אתה יכול למצוא בתוך גוף בודד של נער.

פגשתי במבט הזה שלו במה שהיה כותב. זה היה מבט שנכנס עמוק אל נבחי נשמתי והפך כל מה שהיה שם. הרגשתי צרידות שהחלה אופיינית כשדיברתי אתו, כאילו ידו הארוכה הופכת אבנים משונות בגרוני לכל אורך השיחה, והאצבעות שלי הרגישו מתח מסויים בשעה שכתבו לו כל העולה על רוחי. מעולם לא חשבתי שאתקל בתופעה כזו ובהפתעה כמעט גמורה גיליתי כי אינני מסוגלת לנגן לו דבר מלבד אמת, כיוון שכל אבן שידו הפכה חייבה אותי לנגן לו בדיוק את הצלילים החרוטים בה, לא רק להקריא אותם בשקט בלב שלי.

שבויה תחת הקסם, הרגשתי מסוחררת.
הוא היה מביט בי בעיניים חומות בהירות של פיוס, כשהייתי מסכימה לומר משהו שבדיתי מתוך הלב, ומלבד זאת אני לא חושבת שראיתי מחוות אישיות עד כדי כך.
הכל התרחש באווירה כמעט רשמית – ועדיין רציתי לראות פעם אחת איך הוא נראה כשהוא ממלמל בשנתו בחוסר הגיון צרוף או כשמישהו תופס אותו בצורה כל כך אינטימית שהמילים שלו פשוט יחמקו ויחליקו מלשונו אל פניי שיקלטו במסירות, קפדנות וחריצות של נמלה כל תיו מן הבעתו ופניו.
הרצון שלי, לראות אותו מאבד שליטה על קור רוחו, עלה. הרגשתי כאילו ייחלתי לראות אותו מאבד שליטה על הגה בכביש רק בכדי להביט בדרך בה הוא מתנהג כשהוא לגמרי טבעי בהתנהגותו. נחרדתי – אבל בכל זאת לדמיין את הנשימות המתוקות והלא רצוניות שלו כשהתרגש גרם לי לעיתים לסחרחורת עמוקה וסמוקה.

חשבתי שאם פעם אחת יפסיק את התאטרון שהוא מציג כל כך יפה אך פגום, של הבחור הנאה וה'רגיל' שהוא מאמין שהוא, ויתן לאנרגיה הטמונה המרוסנת בו את כל הכוח לשלוט בגופו, גפיו, ועיניו – אני אמס במקום, אפסיק להיות בן אדם ואהפוך לשעווה שאפשר יהיה לקרר אחר כך, להדליק עליה פתיל, ולצפות בה מטפטפת לאט לאט כל החיים שלה מן המחשבה על האנרגיה האדירה שפגשה, עד שלא ישאר מהשעווה דבר. כשכל המחשבות, הרצונות והרגשות ימאסו ויתקלפו ויתקלפו ממנה, היא תמצא שאין שום פשר לחיים מלבד ההתעסקות בשאלה גורלית זו – שאין לה עליה תשובות או מאיפה לבדות אחת. היא יודעת שלפגוש באדם זה ולשאול אותו לפשר עוצמתו, לאו דווקא יעלה בחכה את מה שהיא מחפשת, אלא רק התעסקות תוהה של ידיו ואצבעותיו המחפשים את האנרגיה הזו שהיא טענה שהיא מרגישה.
היא תצפה בידיו מסתובבות לאט לאט, וכשיאבד ריכוז יראה כאילו רק זה הרגע גילה שנולדו ועיניו יחפשו פגמים בסדקים המקרוסקופים שעיניו לא יכולות למצוא. אך תחילה הוא יתהה על פשר דבריה אחוז סקרנות, מלטף ובוחן שוב ושוב את כוונותיה בתשומת לב – ולא ישים דעתו איך קוטף הוא עליי קוטרת מפרח מתייסר, לאט לאט בנסיון למצוא את האבקני כוונותיו.
אם לא יאבד ריכוז די מהר אחר כך, אלא יספיק לקטוף הוא את כל הגנות הפרח הנופלות כשהפרח רואה מאמצי קוטפו ללא פרי – הפרח יהיה מוכן לחשוף בפניו את התמונה שהוא מחזיקה קרוב קרוב ללב שלו המראה מי אותו אדון קוטף מבקש להכיר ושמסתתר עמוק בפנים. זה לא יהיה נכון, וזה לא יהיה מה שזה, זה יהיה העתק מדוייק של מה שהפרח רואה ומרגיש. והוא, האדון הקוטף הטיפש, אולי עוד יסתובב במוחו עם התצלום וינסה לשאול את העוברים ואת השבים האם ראו אדם זה. בתמונה, הפרצוף שלו עצמו.

כוח מעין זה, המשתק אנשים, תמיד חיפש הנער. הוא תהה על טיבם של כוחות הגורמים לאחרים להראות קצת יותר כמו אלים. אומנם לא הרגיש מיוחד כלל, כי אפשר לומר שהיחידי שלא שהה בחברתו שעה שעמד על טיבו להילה ולהילה, היה הוא עצמו.

בתימהון שכזה הלך הנער מן הנערה, מנסה להפוך בראשו שוב ושוב את דבריה בכדי שיתחברו. הוא שמע פעם אגדה כזו (על כוח על שאולי יש לו) ורצה להאמין שהייתה נכונה, מחפש רמזים שיוכיחו ומעיף מבט אחד בתמונה עוד פעם אחת אחרונה. לפתע, בנדנוד ראש תמהוני התעורר, כמו בעקבות אזעקה הנשמעת.
היה זה כאילו אין מוחו יכול להזכר לבדו בעוצמה הגדולה אלא אם התמונה מתגלית למרגלות עיניו, מעצם היותו אנושי רגיל ושברירי מדי מלכתחילה.
אך אז כמובן, מוחו מחזיר את סף דלת ההבנה המלאה לישון, במעין חיכוך עץ צמוד מאוד – דלת ההבנה המלאה של מה אתה יכול למצוא בתוך גוף בודד של נער. בדיוק כמו כולם, אולי כי חנכו אותו מה הוא יכול לראות ולא יכול באנשים אחרים כולל עצמו, הוא שוכח.

האם אני שכחתי? לא כשזה כל מה שחיפשתי כל החיים שלי. אני פשוט אשב ליד הדרקון, עד שהוא יתעורר ויחליט לאכול את הכל.