נודדת-1

אני רצה לרציף הנכון כדי להספיק לתפוס את האוטובוס של השעה שתיים עשרה לירושלים.
אני כבר רואה את אחרוני הנוסעים עולים ופתאום אני שומעת קולות של חפצים המתנגשים עם הרצפה.
אני מסתובבת לאחור ואני שמה לב שכבר הספיקו ליפול לי מהתיק- הקלמר והאם-פי שלי.
אני חוזרת מהר להרים אותם, מחזיקה אותם בידיי, ורצה לעבר האוטובוס שכבר החל לנסוע. מנופפת לו עם החלק הפנוי של ידיי.
אני מספיקה לעלות לאוטובוס, מעבירה את הכרטיס, ומתיישבת מרושלת, מנשמת ומיוזעת, במושב האוטובוס.
עכשיו כשאני פחות או יותר נושמת אני יכולה לנסות להסביר מה הולך פה.
היום ה10.2.2017 , יום שישי, השעה עכשיו היא שעת בוקר מוקדמת ואני אמורה בכלל להיות בשירות הלאומי שלי בקופת החולים.
אני תמר, בת 18 וקצת,
כנראה הבן אדם הספונטני ביותר עלי האדמות.
עכשיו אני בדרך לירושלים, נוסעת לאכסניית נוער,
אף אחד לא יודע איפה אני, גם לא לקחתי פלאפון. אני לא יודעת למה אני הולכת, או כמה זמן אשאר באכסניה.
השעון המעורר צלצל בשש בדיוק, לקח לי 5 דקות להתארגן, ועוד 10 דקות להכין לעצמי תיק.
בתוך התיק זרקתי כמה דברים שנראו לי חשובים וחיוניים: מברשת שיניים, משחה, מברשת שיער, מחברת כחולה גדולה של חד קרן שקניתי לפני שבוע במקס סטוק, קלמר מאולתר עם כמה עפרונות, כמה עטים, מחדד ומספריים, שמתי כמה זוגות תחתונים, ספר, חוברת תשחצים, סיגריות, מצית וארנק.
זהו זה.
אה וכמובן שלקחתי גם את האם-פי הישן שלי.
השארתי את המכתב שכתבתי כבר בלילה על השולחן שלי, ויצאתי כביכול לעוד יום שירות.
אני לא יודעת לאן אני בדיוק הולכת או למה, הרגליים ילמדו אותי לאן, והזמן ילמד אותי למה.. עד כמה שניתן.
הוצאתי את חוברת התשחצים שלי והתחלתי לפתור, כך פחות או יותר נרגעתי.
כשאני פותרת את התשחץ, אני נשאבת לתוך מחשבות.
מה יקרה כשההורים שלי יראו את המכתב? ומה אם ימצאו אותי? ומה אעשה כשהכסף יגמר? לאן אלך? אפילו לא לקחתי אוכל! ומה אם יחכה לי אותו הדבר בכל מקום? ולא אמצא פתרונות שיניחו לנפשי ? מה אם זה לא האומץ שהרים אותי אלא ההזיה והפחד, האשליה והשעמום.
מה אם זה לא אמיתי?
כשקולות ההגיון מתפרצים עליי ומעוררים חרטה, אני מנסה להשקיט אותם ׳כבר מאוחר מידי להתחרט עכשיו, גם אם זו טעות׳ דווקא ברגע הזה, אני שמה לב למוזיקה ברדיו באוטובוס.
מתנגן השיר somenigth, אין לו משמעות מטורפת שפתאום מילאה אותי באור וכוחות, אבל המנגינה הסיחה את דעתי, והמילים של השיר שידעתי היטב, לא איפשרו להפרעת הקשב וריכוז שלי להימנע מלשיר אותן בלב, ולהפסיק לחשוב על כל דבר הגיוני אחר.
נשענתי על חלון האוטובוס, הסתכלתי על הנוף, מדמיינת שאני שחקנית בקליפ של השיר המושמע.