שונה – פרק 1 (סיפור אמתי)
אני זוכרת את היום הראשון בכיתה א'. נכנסתי יחד עם כל הילדים למקום המוזר הזה, בית הספר, כביכול שווה להם (אולי קצת יותר גבוהה), אבל מבפנים ידעתי שאני שונה מהם מאוד. הם הכירו אחד את השני, הם יחד מאז שהם זוכרים את עצמם. אני הייתי הזרה, הילדה שאיש לא רוצה להכיר. אני לא מאשימה אותם – הם רצו להישאר בתחום הנוחות שלהם. המורה קיבלה את פנינו בחמימות. היא הציגה את עצמה כרבקה, המחנכת שלנו. היא החלה להקריא שמות ולמקם את הילדים. אני הייתי האחרונה ברשימה, ולא מכיוון ששם המשפחה שלי מתחיל ב-ת', אלא בשל העובדה הפשוטה שהוריי רשמו אותי לבית הספר ממש לקראת תחילת הלימודים. "ג'וד הנדרוד… מי זה ג'וד?" קראה המורה. היא לא הבחינה בי, מוסתרת קלות על ידי אחד השולחנות. "אני ג'וד" אמרתי בשקט, כמעט ללא קול. לא העליתי בדעתי אפילו לציין שאני בת. הבטתי ברבקה בביישנות. היא הניחה יד על ראשי וליטפה את שתי צמותיי. "ג'וד, מתוקה – לכי שבי ליד ליסה" הבטתי בילדה עליה הצביעה. היו לה שיערות חומות חלקות, עור זהוב ופנים יהירות מעט. היא הרכיבה משקפיים מלבניות והניחה את רגליה על השולחן ללא פחד. נשכתי את שפתיי, נזהרת שלא להביך את עצמי באיזושהי דרך, בעוד אני מתיישבת במקומי. ליסה העוותה את פניה וגררה את הכיסא שלה רחוק ממני ככל האפשר. "אני לא רוצה לשבת ליד החדשה!" היא ייללה ודפקה על השולחן. השפלתי את פניי בבושה, לחיי אדומות.
אני לא חושבת שהיא אי פעם הבינה מה היה גודל הנזק שגרמה לי, אי שם בעבר. למעשה, אני בטוחה למדי שהיא שכחה מכך לגמרי. כולם היו תמימים בגיל שש, אבל אני במיוחד. חשבתי שכל דבר שקורה לי, רע או טוב, נעשה על-ידי או על ידי אחרים, הוא אשמתי המלאה. היום אני יודעת שאפילו לא חלקיק ממה שעברתי היה אשמתי. זה היה אות הקין הזה שנצמד אליי. "החדשה", הדבר הזה שנצמד אליי מאותו יום בו ליסה, שהפכה לילדה הכי מקובלת בשכבה מאוחר יותר, סירבה לשבת לידי. אל תבינו אותי לא נכון, אני יודעת טוב מאוד שילדים חדשים יכולים להיקלט היטב על-ידי הסביבה, אבל אני הייתי במקום הלא-נכון, בזמן הלא-נכון. לא היה לי שום ביטחון עצמי בחברת אנשים שלא הכרתי. ומי מצפה מילדה בכיתה א' להיכנס לבית ספר זר, לחייך חיוך גדול אל 28 ילדים שמבחינתה, הם בעצמם "חדשים" לגמרי, להתיישב על הכיסא ולשים רגליים על השולחן? אף אחד. אבל במקום שאליו עברתי, דברים היו שונים. היו יותר מדי מסכות ופחות מדי פרצופים, יותר מדי הורים משוגעים ופחות מדי שפויים. הורים הזויים כל כך שכשמשהו לא מוצא-חן בעיני הבת שלהם, הם יוצאים עם הרכב מהחניה, עוצרים ברחוב ליד הילד שכביכול גרם לבת שלהם לבכות ומתחילים לצעוק עליו. ילד בכיתה ו'. באמצע רחוב. בתשע בערב. אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני, בכל אופן, לא ציפיתי לכך.
תגובות (3)
מקסים!!!תעלי עוד:)
זה הצחיק אותי. כלומר הסוף. האמת היא שאני הייתי חדשה ופשוט התעלמו ממני, אבל עם השנים כל אחד מוצא את המקום שלו. אני חושבת שיש יותר מדי מסכות בכל מקום.
זה דיי נחמד. אהבתי.
זה באמת קרה. זה קרה לי, ובמבט לאחור זה מאוד מצחיק, כן, אבל באותו רגע אני פשוט בכיתי והתחלתי לצעוק עליה שהיא חולת נפש ושהבת שלה כלבה שקרנית. היה לי מזל שאבא שלי הגיע בדיוק מהעבודה ואמר לה לנסוע משם.