החלילית
בכל פעם
שאני פותח את דלת
ארון הבגדים,
היא מציצה אליי
וקוראת לי.
חציה חבוי בין מכנסי הג'ינס
לחולצות הפלנל,
חציה גלוי והיא פשוט מבקשת,
מתחננת, קוראת לי לקחת אותה
ולנשוף בה נשוף וחזור.
היא חלילית מעץ.
היא מעט שמנמנה.
יש בה חורים ופיה יש בה.
חלקה שחורה וחלקה לבנה
והיא כולה שלי.
פעם ניגנתי בה.
פעם,
בגיל הילדות, כשלמדתי
אצל המורה יוסל'ה.
וניגנתי בה שוב לפני
עשרים שנה, כשלימדתי
את עצמי לחלל לפי ספר תווים.
עברו חלפו השנים
ואני שכחתי כיצד מנגנים.
הזמן העומד לרשותי,
אינו מאפשר לחלל
וזה חבל.
מאוד חבל.
ממש
אבל ממש
חבל!
זה חבל
בין היתר-
מפני שבבית
מטילים וטו חד משמעי,
על שאנגן לי בשעות הפנאי.
זה חבל
כי בבואי לחלל,
יוצאות לי שריקות
ויוצאים צפצופים
ובמילה אחת-
אני מזייף.
וזה חבל ממש
כי אני כל כך
אבל כל כך… כל כך
רוצה לנגן יפה.
לנגן מהלב
מבלי לזייף כלל!
ליבי יוצא אליה
אל החלילית שלי,
ליבה
יוצא אליי ללא ספק.
אבל מדוע ולמה
אני ממשיך לזייף?!?
לזייף…?
לא
כייף…!
______________
תגובות (7)
חחח זה לא כל כך קשה! בכיתה א' למדתי חלילית אבל כל הזמן הפרעתי בשיעור כי היה משעמם. עד עכשיו יש לי את אותה חלילית. פשוט צריך לשים את האצבעות על *כל* החור וכך הוא לא חורק. באמת לא מסובך.
"ובמילה אחת – אני מזייף"? וואלה לא יודעת מה איתך, אני רואה פה שתי מילים.
אחלה שיר (:
היי לנו מה ניש?
אני אגיד לך מה. לפעמים הנגינה מצליחה, אבל רק כשאני ממש מקפיד לסתום את כל החורים. בדר כלל סנטימטר אצבע זזה ואז נשמע הזיוף. אוף… הזיוף…
סבבה, מה איתך?
אם אני, נערה עם אצבעות דקות, יכולה לסתום את כל החורים – גם אתה יכול. תבטח בעצמך ותייצב את הידיים. זה כל הסוד.
השיר הזה לא נשמע ישן.
נשמע כמוני, רק עם כלי אחר.
(#עולם העצוב של הזיפניים)
חחח איזה כלי?
כן כן, כמוני והפסנתר, פעם דילגתי בקלילות בין הדיאזים והבמולים והיום כל מה שלא מזייף אצלי אלה הקלידים הלבנים.
אבל לנו יש פלאפל…פלאפל… פלאפל.. סתם! לנו יש את הכתיבה! בזה כוחנו. לא ככה?!?