סיפורי ערסים אלירן ויובל פרק 22

פרק 22
"הופהה יש לנו פה זוג חדש"סהר שוב הפגין את החוסר טקט שלו.
הבת זונה נישקה אותו.
יופי,הוא המשיך הלאה לשרמוטה של הפנימיה ואני מה?אני התנשקתי עם האקס המזדיין שלי.
יש את החיים שלי ביותר מסריחים?!
הייתי עצבנית,הרגל שלי קיפצה למעלה ולמטה ברצף .
"תרגעי הכל בסדר"הניח נדב את היד שלו על הרגל שלי.
אלירן הסיט את מבטו הישר אל הרגל שלי אשר נדב אוחז בה ברגעים אלו.
הזזתי את ידו וזזתי על המקום שישבתי בו באי נוחות.
דורין קלטה הכל,היא פשוט קמה אמרה ביי לכולם ולקחה אותי משם,סופסוף.
"אני מצטערת"פלטה מפיה שהתקדמנו לעבר הכיתה שלנו .
"על מה את מצטערת בדיוק?"שאלתי וניגבתי דמעה שזלגה מעיניי.
"שאח שלי דפוק..שפוגע בך"אמרה.
"אני ונדב התנשקנו"זרקתי לאוויר והיא נעצרה בפתאומיות.
"מתי"אמרה ופניה הרצינו והבעת פניה השתנתה.
"אתמול בלילה"לחשתי בבושה.
"תגידי כמה כלבה את יכולה להיות? לא מספיק פלרטטת מול הפרצוף שלו את גם בוגדת בו?"צעקה.
אני לא מאמינה שהיא חושבת ככה בכלל! "אני בגדתי בו?האח הדפוק שלך היה עסוק בלקרוא לי זונה על שידברתי עם בן אדם,זהו יש לי חבר אז אני מנותקת מהעולם?"החזרתי לה באותה טון.
נכון שטעיתי בנשיקה עם נדב אבל במקום להיות איתי היא מאשימה אותי.
"את פשוט כלבה זה שאת"אמרה בזלזול והלכה משם.
מ..ה ז..ה היה?!
מה נראה לה? למה לו מותר להיות עם אחרת ולי לא?
למה היא מצדיקה אותו?
הייתי חסרת אונים לרגע.
רצתי לחדר שלי ובכיתי כל כך הרבה.

כנראה שנירדמתי כי מישהו דפק הרבה בדלת .
קמתי בעצבים וראיתי את נדב עומד שם.
"היי"סיננתי לעברו.
"אני יכול?"שאל ונכנס בלי לחכות לתשובה.
"מה אתה רוצה?"שאלתי והבאתי לו כוס מים.
הוא שתה ממנה כל כך לאט..כאילו מחכה למשהו.
"נו מה יהיה"חטפתי את הכוס מידו בחוסר סבלנות.
המים נשפכו על הרצפה ושנינו בדיוק התכופפנו להרים את הכוס.
בדיוק ברגע שהראשים שלנו התנגשו הבנות נכנסו לחדר וקלטו את הסיטואציה. "פעם אחת לא הספיקה לך?"צעקה דורין וקמתי במהירות מהרצפה.
"תגידי לא נמאס לך להאשים אותי"צעקתי בחזרה.
"דורין תפסיקי לא קרה כלום"התערב נדב וקפץ להגן אליי.
"אתה בכלל תסתום יבן זונה אני יודעת על הנשיקה הקטנה שלכם אתמול בלילה"צעקה ובדיוק עם המזל המנחוס שלי אלירן עמד בפתח הדלת ובשניה מצאתי את נדב על הרצפה,אחרי שאלירן הרביץ לו.
"אני לא מאמין שבאתי לפה כדי להחזיר אותך אליי ואת פשוט הלכת איתו אחרי עשר דקות"אמר בקול מאוכזב ומזלזל.
הרגשתי איך הלב שלי מתנפץ ברגע שאמר את המשפט הראשון…
"להחזיר אותך אליי"המשפט הזה מהדהד לי בראש.
כולם עומדים מסביבי ושותקים.
גם הבנות,גם אלירן ואפילו נדב.
התחלתי לבכות ופשוט ברחתי משם.
רצתי כל כך הרבה והרגשתי איך הדמעות מקשות על הריצה שלי.
רצתי עד פריצת הגדר של הפנימיה וברחתי משם עם דמעות.
הפסקתי לרוץ והתחלתי ללכת,לא יודעת כמה זמן ולאט אבל הרבה.
בכיתי כמו מטורפת.
התיישבתי על איזה ספסל ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי..
אני יושבת באמצע מקום שאני לא מכירה,לבד,בוכה כי החיים שלי מחורבנים. למה כל דבר טוב שקורה לי נהרס כל כך מהר?
למה אני לא מסוגלת לשלוט על עצמי?
ישבתי שם הרבה זמן.
כבר התחיל להחשיך ונהיה קר .
חשבתי להתקשר למישהו,אבל בטח אף אחד לא מדבר איתי.
חשבתי לצלצל לדור,זה שהחזיר אותי אתמול.
אבל הוא נתן לי את המספר מתוך רחמים בטח..לא באמת אכפת לו ממני.
החלטתי בכל זאת לצלצל אליו.מה שיהיה יהיה.
"דור?"
"מי זאת?יובל?"
"כן"
"מה קורה יפה?"
"לא משהו"
"איפה את?לבוא?"
סיפרתי לו בקצרה מה קרה והוא הגיע אליי תוך 10 דקות.
נכנסתי לרכבו והאמת שנראתי מזעזע, אבל לא נראה לי הפריע לו..
"את רעבה?"שאל והתחיל לנסוע.
"לא אני בסדר"אמרתי וניסיתי להדליק את הפלאפון שלי שכבה.
"טוב,אבל אני רעב.אכפת לך אם נסע לאיזה מסעדה באיזור?"שאל ומשכתי את כתפיי.
עצרנו ליד איזה מסעדה ונכנסנו.
הוא הזמין לאכול ובסוף נכנעתי לחפירות שלו ולקחתי משהו קטן.
"אז אלירן הזה גילה שהיית אתמול עם נדב האקס שלך?"שאל שהיינו באמצע לאכול והנהנתי לחיוב.
"פיי איזה סרט אה"אמר ולגם מכוס שהייתה לצידו.
"עזוב אני מתוסבכת"אמרתי ושיחקתי עם המזלג בצלחת שלי.
"אל תדאגי הכל יסתדר בסוף,תני לו כמה ימים"אמר ושלח יד אל הכתף ושלי וחייכתי אליו.
"ככה את יפה"אמר והצביע על החיוך שלי שהתפרש על כל הפרצוף שלי.
כן הובכתי קצת מהסיטואציה איתו אבל לפחות הוא לא שונא אותי .
השעה 10 וחצי,כן ישבנו שם הרבה זמן.
ב11 השערים החשמליים יחלו לפעול מה שאומר שלא אוכל להיכנס.
בקשתי ממנו להחזיר אותי ונסענו לפנימיה שלי.
הוא עצר ונפרדנו והבטיח לשמור על קשר איתי.
ירדתי מהרכב ונשמתי נשימה עמוקה כדי לחזור לכל הבלגן שמחכה לי כאן עכשיו.
עמדתי להיכנס לביניין שלנו ופשוט לא הייתי מסוגלת להתמודד שוב.
התיישבתי על המדרגות וחשבתי איך אני נכנסת לשם שוב..
שלוש דקות ל11 ,תכף כיבוי אורות.
החלטתי להיכנס .
התקדמתי לחדר בשקט מופתי ובצעדים קטנים,ניסיתי לדחות את ההתמודדות,אבל אני מבינה שאין ברירה .
אני פותחת את הדלת של החדר בשקט בתקווה שהן ישנות.
לא הן לא,הן יושבות על המיטות שלהן כאילו רק מנסות להיכנס בי ולצרוח לי על החיים.
שתקתי והתקדמתי לארון שלי ולקחתי פיג'מה.
"יובל"קמה דנה מהמיטה אחריי ובדיוק נעלתי את דלת השירותים.
"יובל תפתחי לי"ביקשה.
נכנסתי למקלחת ולא עניתי לה.
תוך כדי שאני חופפת אני שומעת אותן מדברות .
הדמעות זולגות מעצמן וכבר אין לי כוח לזה.
יצאתי והתלבשתי,כבר נהיה שקט.
אני חושבת שהן הלכו לישון.
יצאתי בשקט מהשירותים ונכנסתי למיטה והלכתי לישון מלאת מחשבות על היום המטורף הזה..