בדידות מביאה לרצח

בס"ד
בסוף היום אני לבד
והריק אוכל אותי מבפנים.
השעמום דוקר והדיכאון חוזר
ועוד פעם אני לבד.
השעמום מביא לידי חטא.
חטא מביא לידי עצבות
והעצבות מביאה למוות.
אולי לא מוות פיזי, אך מוות רוחני בוודאי.
אני לבד והשקט נשמע.
אני לבד ובודדה גם הנשמה.
הלבד הוא נורא, לא מאחלת לאיש.
הלבד נטפל לאנשים כדי שהוא עצמו לא יהיה בודד.
אז אני סובלת.
אולי מלמעלה קיבלתי את העונש המר הזה, כי באמת, ידיי אינן נקיות.
אך גמול כזה לא מגיע לי.
לא לי ולא לאף אחד אחר.
כשהחברה הולכת , זה שוב חוזר.
כמותה יש לי אחת, יחידה ומיוחדת.
האומללה, המסכנה ששרדה.
אך היא איננה יכולה להישאר לנצח
והתלות שאני מפתחת אינה טובה לבטח.
אז כשהיא תעזוב ותוותר,
כי הרי היא לא יכולה לנצח להישאר.
אני שוב אהיה לבד
ושוב ישתלט עליי האחד.
האחד המסכן שמפחד מעצמו.
הפרש הנודד. השטן הבודד.
והנה למתקפה אני יוצאת, מערכותיי יקרסו, חומותיי יהרסו
ומגג הבניין אלך לי לקפוץ.
תמיד ידעתי.
בדידות מביאה לרצח.