שתי נערות עולמות שונים

אני מהלכת בין ההרים הרוח פורעת את שיער הדבש שלי. אני בדרכי למעיין שמתחת לישוב. אני לבד.
הכביש הראשי נפרש לפני והאספלט בוהק בחום. המכונית נוסעות במהירות ואני ממתינה שזרם המכוניות יירגע לאחר דקות הזרם נרגע ואני חוצה במהירות. בתחנה אנשים תופסים טרמפים כאשר אצבעם מושטת לעבר הכביש. אני חולפת על פני התחנה ובעזרת שרוול חולצתי אני מנגבת טיפות זיעה אשר הצטברו במצחי. אני מדלגת מעל מעקה הבטיחות ועולה על כביש כורכר ריק מנפש חיה. מימני מתפרש כפר ערבי עם בתיו הקטנים ועצי הזית ומשמאלי עצים גבוהים שאיני מצליחה לזהותם. אני ממשיכה לצעוד, השמש במרכז השמים והחום כבד. בקצה השביל נמצאת פינת החמד. מעיין, וספסלים אשר פזורים באקראיות פה ושם ועצי תאנה אשר מצילים על הספסלים. אני מניחה את תיק הצד שלי ליד המעיין מתיישבת על שפתו חולצת את סנדלי בעלות רצועות העור ומכניסה את רגלי למים. המים צוננים.
"סליחה, יש לך מים?" אני שומעת קול נשי בעל מבטא ערבי מאחורי. אני מסובבת את ראשי לראות מהי הדוברת. חג'אב לבן שמכסה את שיערה אוזניה והצוואר, עיניה בצבע חום-אגוזי, חולצתה הלבנה בעלת תחרה בשולים ומכנסיה שחורים. אני חוששת שמא זו מלכודת, ברגע שאוציא הבקבוק היא תשלוף סכין ותדקרני, או רעולי פנים אשר משתפים עמה יגיחו מתוך השיחים וידקרוני. אך בסוף אני מחטטת בתיקי ומוציאה את בקבוק מים הצונן ומגישה לה.
"תודה" היא אומרת בחיוך ופותחת את פקק הבקבוק ולוגמת בהנאה. ושום רעולי פנים לא קופצים מתוך השיחים והיא לא שולפת סכין מתיקה. היא מסיימת ללגום סוגרת הפקק ומחזירה לי את הבקבוק.
"אני ראיתי את מבטך כאשר שאלתי האם יש לך מים" היא אומרת, אני מתמלאת בושה, תפסיקי להיות כה שקופה!, אני גוערת בעצמי.
"אבל אני מבינה אותך, הרי אם מישהו מעם אחר שמתעב את עמי וכל רצונו זה להרוגו יבוא אלי וישאל האם יש לי מים גם אני אירתע ואפחד. אך אל לך לפחד לא כולם מתעבים יהודים יש כאלו אשר רוצים שלום שלווה ודו קיום, גם לנו הפיגועים לא מועילים האמיני לי" היא מסיימת את דיבורה השוטף ואני מופתעת מהעברית הצחה אשר בפיה.
"אני יכולה לשבת?" היא שואלת ומצביעה לעבר המקום לידי.
"ברור, למה את שואלת בכלל" אני משיבה.
"סתם, כי את אולי עוד נרתעת" היא אומרת וחושפת תור שינים לבנות.
"זה בסדר" אני אומרת. היא חולצת את סנדליה מפשילה מעט את מכנסיה ומתיישבת לידי.
שתי נערות האחת עם חג'אב והאחת עם חצאית משתקפות מהמים הצלולים. שתיקה משתררת. אני מחטטת בתיקי ושולפת קופסאות עוגיות שוקולד שאמא אפתה אמש. אני פותחת את הקופסא ומניחה אותה ביני לבינה. משום מה אני משתחררת ,מפלס החשש ירד מעט.
"רוצה, אמא של אפתה אתמול?" אני שואלת, היא מביטה אל האופק. היא נוטלת עוגייה ונוגסת.
"היא מצוינת" היא אומרת, אני מחייכת.
"אחותי נרצחה לפני חמש שנים בעקבות פיגוע " המילים חומקות מפי מבלי שרציתי בכך המילים המרגיזות שכה לא רציתי שיאמרו, נאמרו.
"תשכחי ממה שאמרתי הרגע" אני אומרת במהירות וקוברת את מבטי באדמה החומה-סדוקה.
"אחי ירה ביהודים בשל שנאה עזה ליהודים הוא הרג שלושה יהודים, היום הוא יושב בכלא" היא אומרת, אני שולחת לעברה מבט והיא מביטה בעייני. אני מסיטה את מבטי "והוריי, כעסו נורא הרי חינכו אותנו בבית לא לשנוא ולתעב מישהו בשל מוצאו" היא ממשיכה ונוטלת עוגייה נוספת.
"חשבתי שכולכם רוצים בהשמדת היהודים, שכולכם שונאים אותנו" אני מתוודה "אני מקווה שאת לא נפגעת אין לי שום כוונה בכך, וגם אותי חינכו בניגוד לדעה הרווחת לא לשונא אדם בשל מוצאו או רק בגלל שהוא ערבי לעשות את ההפרדה בין מחבל לערבי" אני אומרת.
"חשבתי שמחנכים אתכם לשנוא אותנו, במיוחד בגלל שאחתוך נרצחה בידי ערבי" היא אומרת.
"אכן יש כאלו אשר שונאים את כל הערבים רק בגלל שהם ערבים, אך לא אצלי בבית, הוריי דבקו באמירה זו שלא שונאים אדם סתם ולא מכלילים אפילו אחרי מה שארע עם אחותי".
"כמה בורות" היא מסננת "אנו לא באמת יודעים מה הצד השני חש, חושב ואיך הוא מחונך" היא מגביה את קולה ומתופפת על רגליה בקצב מסוים.
"טוב, אני חייבת ללכת" היא אומרת קמה ומנערת רגבי אדמה אשר דבקו במכנסיה.
"להתראות, ואולי ניפגש בשנית" היא אומרת, ואני שותקת כאילו בלעתי את לשוני. והיא מתרחקת בלי לשאלוני למה איני אומרת דבר.
**********************
"את באה להפגנה היום?" רוני שואלת בזמן שהיא מורחת על ציפורניה לק.
"איזו?" אני שואלת ומנסה להיזכר על איזו הפגנה מדובר.
"נו… אנחנו מוחאים נגד הצו שמורה להרוס את הבתים בחודש הבא" מזכירה לי.
"אהה נכון אני אומרת ונזכרת במשהו במעורפל. כל היום מאז פגישתי עם הערבייה שאיני אפילו יודעת את שמה טורדת את מנוחתי.
"אז את באה או לא?" היא ממשיכה בשאלותיה שסבלנות אין לי אליהן. אני חופנת בידי כמה במבות ומכניסה לפי לפני שאני עונה לה.
"מה הטעם? הרי אינכם יכולים לשנות צו של מוסד חשוב וקובע כמו בית המשפט" אני משיבה.
תודה על האמון" היא אומרת בקרירות.
"סליחה, לא התכוונתי" אני מתנצלת מפני שאין לי הכוחות לריב עכשיו, היא מהנהנת.
"איך?" היא שואלת ופורשת לפני כמניפה את אצבעותיה שמרוחות לק בצבע אפרסק.
"מהמם" אני משיבה ומחמאתי נוטפת צביעות. "באיזו שעה ההפגנה?" אני משנה נושא.
"שש אם איני טועה אבדוק עם אחד מהנוער ואגיד לך" היא אומרת ולוגמת מהקולה שקרח צף בתוכה.
"טוב, אני חייבת ללכת" עוד משפט נוטף שקר. "אולי אגיע" אני ממשיכה בשקריי אין לי את הכוחות ללכת, להפגנה ובעיקר איני רואה טעם ללכת ולהפגין נגד משהו שגורלו נחרץ כבר.
"לאן את צריכה ללכת?" היא שואלת ובעזרת עיניה הכחולות היא מביטה בי.
"אני עולה לקבר של אביטל, לא הייתי מזמן שם" משפט נוסף שהשקר זוחל לתוכו.
היא מהנהנת, לפי הבעת פניה אינה מאמינה לי אך היא שותקת ואילו אני הולכת חזרה הביתה.

אני נכנסת הביתה, איש אינו נמצא. רגלי נושאות אותי לסלון.
אני מביטה בפינת ההנצחה שאמא הקימה לזכרה של אביטל. על שולחן מרובע, קטן ניבטות אלי תמונותיה של אביטל ממוסגרות ושום גרגר אבק אף לא אחד נמצאות על התמונות או על השולחן.
באחת היא ביום שבו התחילה את השירות לאומי, עיניה הירוקות שמביעות אושר מביטות בי וחיוך נסוך על שפתיה שיערה בצבע הקרמל נופל על כתפיה. באחרת במהלך לימודה בתיכון עם יעל ורות חברותיה הטובות. ובאחרונה בבת המצווה שלה היא לבושה בשמלה סגולה ותסרוקות נאה נעשתה בשיערה. להבה כתומה- אדומה בוערת בנר הזיכרון שאמא מקפידה גם כן להדליק. אני הודפת את גל הגעגועים אשר מנסים להשתלט על גופי וחוזרת לחדרי. אני מקלפת מעלי את הבגדים אשר דבקו לגופי עקב החום ומשתחלת לבגדים נוחים יותר מתיישבת על מיטתי ושוקעת בקריאה.
.