סוכרייה O- פרק 1

בס"ד!
יותר נוח לכם בנקודות מבט של כל אחד? או במבט הכותבת?
למי שלא יודע O- זה יענו סוכריה חחח. קריאה נעימה!
בוקר
אדל פקחה את עיניה, כבר כמה חודשים מתחילת שנה. היא קמה, התארגנה, ולבשה את הבדים האהובים עליה.
חולצה לבנה עם פאצ'ים, חצאית אדומה, צמידים ברגל וביד, עגילים, גרבי קרסול לבנות, ונעלי וואנס כחולות.
בזמן האחרון היא הרבה פחות מופנמת, הרבה פחות שקטה. יותר מדברת עם אנשים. וזה משמח אותה ואת המשפחה שלה.
היא ירדה מאורגנת, לאחר שהסתרקה והתאפרה. היא אכלה ארוחת בוקר עם הוריה ושלושת אחיה הקטנים.
"אדל, אפשר שאלה?" אדל הרימה עיניה מהצלחת והביטה בסתיו אחיה שבכיתה ו'. "בטח, דבר" היא חייכה.
"מה קרה פתאום התחלת לדבר, פחות לשתוק, להיות שמחה כזו? מי גורם לך לאושר הזה?" אדל מעט התרגזה.
"בטוח לא אתה" היא קמה עצבנית, שמה את הצלחות בכיור, ויצאה מהבית. "סתיו?, מה זה היה עכשיו? אתה יודע שהיא שונאת שמדברים אליה ככה" סתיו השפיל מבט. "סליחה" הוא אמר בקול מתנצל. "תבקש ממנה לא ממני" אמא אספה את הצלחות.
O-
"אדלי" שירה, חברתה של אדל רצה לקראתה בכניסה לבית הספר. הן התחבקו ונכנסו בשער. "היי אדלי, יש לך תשובה בשבילי על מה ששאלתי אותך אתמול?" אדל חשבה לרגע. "אממ..לא" שירה הביטה במבט לא מבין. "אני לא מעוניינת בחבר כרגע"
שירה נאנחה. "איך שאת נותנת לעבר להשפיע על ההווה שלנו" אדל הביטה לצדדיה, מנסה להתחמק ממבטיה של שירה.
"אדל תבטיחי שלפחות תחשבי על זה.." אדל הבחינה באליאב שמביט בה, היא לא ידעה איך להגיב. היא נופפה לו לשלום.
הוא היה מופתע, והלך משם. "אדל?" אדל הביטה בה. "כן" לחשה. "לרגע היה ניראה כי את לא כל כך פה" היא צחקה.
הן ניכנסו למבנה בית הספר. "תן לו!! תן לו!" נשמעו צעקות ברקע. "מה הולך שם?" שאלה שירה ומשכה את אדל אחריה.
הן הגיעו למרכז בית הספר, שם הייתה קטטה. "לא אני לא מאמינה עד כמה הרמה שלכם בתחתונים" שירה נדחסה לתוך מעגל הילדים, אשר סבבו את הילדים המכים זה את זה. "עופר?" שאלה כשראתה אותו מתאבק עם ילד מי"ב. הוא הביט בה כשדם יורד ממצחו. "שי…שיר…שירה?" היא הביטה בו בכעס, והוא במבט מתחנן. "אני לא…" הוא התחיל לומר.
"עזוב, ידעתי שלא תעמוד בזה" כולם הביטו בעופר המושפל. שירה נתנה לו הזדמנות להתנהג כרגיל, אך הוא הפסיד.
"שירה.." היא עוד יותר כעסה. "אל תאמר מילה" היא צעקה עליו, והוא לא ענה. הוא בדרך כלל עונה אבל לא לה.
לבינתיים אדל הביטה ימינה שמאלה, לעבר אליאב ואופק שמביטים בה. אליאב, כי הוא הבין שאדל מזכירה לו מישהי..
[אני אהיה רעה ואתם תצטרכו לגלות בעצמיכם את מי אדל הזכירה לו]
אופק, כי הוא רצה אותה. מאז שהציל אותה מדולב הוא מחכה לה.
"בואי אדל" שירה משכה את ידה, כשדמעות בעיניה. אדל חייכה אליהם בהתנצלות, והלכה איתה.
O-
"למה את לא מוכנה לתת לו עוד הזדמנות?" אדל שאלה לאחר ששירה סיפרה לה את הצד שלה. "למה את לא נותנת לאופק הזדמנות?" אדל קפאה במקומה, אולי שירה שמה לב למבטים שלו? הם ידידים, אבל אדל מעולם לא חשבה על מעבר.
אם היא שמה לב אז איך זה שהיא לא שמה לב לאליאב?