בית משותף

"השיכור בא" קרא אחד הילדים.
באותו רגע נפסק המשחק וכולנו שעטנו לעבר חדר המדרגות.

אדון גרינשפן,  כך כינתה אותו אימי, היה חולף על פניה בבקרים, מברך אותה לשלום, עיניו מושפלות, שערו משוך לאחור בשמן ועל אצבעו, טבעת זהב, זכר לימים טובים יותר.
אני הייתי פוגשת בו מדלגת במדרגות, ממלמלת "שלום", תוהה אם יודע הוא מי אני…
"כשהגיע ארצה" סיפרה לי אימי , "התפרנס מרחיצת מתים במרתף בית החולים, שם גם החל לשתות לשוכרה"…

הילדים הביטו באיש בעליבותו, מובס, מתקשה לעמוד על שתי רגליו. אני, עמדתי מאחור, מעט מבויישת, מנסה שלא להיתקל במבט עיניו.

גב' גרינשפן, עבדה לפרנסתה כמבשלת במסעדת פועלים. פניה סמוקות ולצידן,  זוג עגילים שתנוכי אוזניה התקשו לעמוד בכובד משקלם. 
בדרכה הביתה, נהגה לעצור בקומה השניה ולשטוח צרותיה בגרמנית מעורבת באידיש בפני אימי ילידת הארץ. די היה בניגון שלה בכדי להבין שלא כך ראתה את חייה בארץ הקודש.

באחד מימי החופש הגדול, בימים שלפני יום הולדתי, הבחנו חברי ואני שהגברת גרינשפן מנופפת לי מהחלון בידה כמבקשת שאעלה לביתה. לתדהמת חברי לא היססתי. עשיתי דרכי בריצה במעלה המדרגות. הדלת פתוחה הייתה לרווחה. 
"בוא בוא" היא קראה לעברי מקצה המסדרון.  קרבתי אליה מחייכת, מנסה שפניי לא יסגירו כמה מוזר לי המעמד. הבית אפוף היה ריח זר, חפצים פזורים היו בכול פינה, "מקומחים" באבק שצבע הכל באפור.

בת יחידה הייתה לבני הזוג. כספי השילומים חיכו לה בבנק לימים שעוד יבואו. היא הייתה בוגרת מאיתנו בהרבה ומצאה אוזן קשבת במטבח הקטן של אימי. בחורה חייכנית, מלאת חיים, מעולם לא התלוננה.  מדי ערב בדרכה לבילוי, הייתה עוצרת בביתנו, ממלא אותו בריח בושם חזק וחיוניות של תחילת יום.

גב' גרינשפן הוציאה מחזיתה מטפחת מקומטת ומתוכה מטפחת נוספת שבמרכזה בצבצו שני מדליוני זהב. עם חיוך חסר שיניים, הושיטה לי את המדליונים.
תכשיטי זהב היו מנת חלקן של ילדות שהיו להן סבא וסבתא והנה גם לי, ממקור לא צפוי, סוג של סבתא. עמדתי שם נבוכה, והיא, שלא הבחינה בהיסוס שבי, פתחה את כף ידי, הניחה את שני המדליונים, אחר כך הוסיפה כמה מילים שלא הבנתי, דחפה לידי שתי סוכריות טופי ישנות וליוותה אותי נמרצות לפתח הדלת.
ירדתי הביתה נרגשת עם האוצר שבידי.
"אמרת יפה תודה?" שאלה אימי בעיניים בורקות. גם לה לא היו מעולם סבא וסבתא.

הילדים הגדולים שבחבורה ניסו לדובב את אדון גרינשפן. הוא חייך חיוך אווילי, לרגע מודע ולרגע לא, מנסה להגות מילים שלמות ללא הצלחה. אחר כך פילס דרכו בקושי רב אל גרם המדרגות, ובכך, סיים את מופע הערב מוקדם מכפי שציפתה החבורה. 

לימים, הגב' גרינשפן הלכה לעולמה, הבת עזבה לתל אביב ואדון גרינשפן… הוא נותר לבדו בקומה הרביעית, אף אחד לא לעג לו יותר, לא כעס עליו…ערירי, כמעט ולא נראה עוד.  כך עד אותו היום בו גילו השכנים כי הלך לעולמו. התקבצו קומץ מהם וליוו אותו לדרכו האחרונה בדממה גדולה.