כפות ידיי (או: הזדקנות. או: עליבות. )

כשאני מסתכלת על היידים שלי, או על הרגליים, קצוות שיער שיורדות אל החזה, סתם דברים שאפשר לראות בלי להשתמש במראה;
יש לי נקודת חן על יד שמאל ,ליד האגודל, כשהייתי קטנה היא תמיד הייתה אומרת לי מה זה שמאל ומה זה ימין, עד שיום אחד גיליתי שגם ביד ימין יש אחת. זה היה מבלבל בהתחלה, עד שיכולתי לראות שהם שונות, איכשהו. אפילו עכשיו, לפעמים, אני בודקת איתה את הצד הנכון, כשאני נוהגת או כש…רק כדי להיות בטוחה.
אני חושבת על החלקים האלו- שיתחלפו, ישתנו. אני חושבת על כפות הידיים שלי. אני אוהבת את כפות היידים שלי, הם חלקות, עם אצבעות ארוכות ועם צלקת קטנה על האצבע בימין, כשפעם עשו לי תפרים. אני חושבת על זה שאפ פעם לא ציירתי כפות ידיים מקומטות. תמיד בכל הציורים שלי הידיים היו חלקות, עם כפפות או בלי, בגרפיט או בפחם. עור אפרפר מתוח על דפ לבן.
אבל זה ישתנה, יום אחד הם יהיו מקומטות, עם תלמים זעירים, כמו בדיחה גרוטסקית על קפלי יונקות. ומה אז אני אעשה. יום אחד אולי, הרגליים שאראה כשהביט למטה לא יהיו רזות וכשאנסה ואתכופף ,אני לא אצליח לגעת בכפות הרגליים.
ויכול להיות שגם זה לא יקרה, יכול להיות שלא יהיה יום אחד. יכול להיות שהיידים שלי יהיו של עור מתוח לנצח ואז של עצם לתמיד.
ואני פוחדת כמובן, ולו מהסיבה הפשוטה ביותר: אני לא רוצה להראות ככה, אני לא רוצה להיות זקנה עם כתמים ועור מתפורר ומפרקים כואבים וקו שיער מוקלש מעל המצח. וחכמה ככל שאהיה, מתוקה שנונה ומקסימה עד סחרחורת, טובת לב באופן מושלם, מבינה ותומכת, אוהבת ביום ובלילה ולנצח; עדיין אכפת לי עד כאב מכפות ידיי.
והמראה היא רק קליפה חיצונית, קיר זכוכית, עלים ליפני שלכת. אנחנו לא שופטים על זה.
אבל אני כן, אני כן, אני כן.
ואני פוחדת, כי אני כלכך רוצה לא.