הדרדסית שלי 2

לדרדסית שלי יש כינים וזה זוועה,
אנחנו שולחות נשיקות מעבר לשולחן:
'הינה אחת בטעם שוקולד ,קצפת ותות' אני אומרת לה ומפריחה לאוויר, כי זה מה שהיא אוהבת 'תפסת?'
והיא מקפצת, שיערה הבלונדיני מתנופף כמו כנף. היא שולחת יד, תופסת ומצמידה לשפתיים.
'כן!' היא מצחקקת.
לחיבוקים עוד לא מצאנו פתרון.
אנחנו הולכות לאמבטיה והמים משחירים את שיערה הארוך, וככול שהזמן חולף היא נהיית עצבנית ויללנית יותר 'אני שונאת בדיקת כינים!' היא מכריזה, משלבת ידיים ומפריחה בועות.
'גם אני' אני אומרת. ושתיינו משתתקות, מסכנות שכמותנו. 'אופ!!' היא מייללת, ואז הגיהנום מתחיל כשאני מעבירה את המסרק בשיערה שוב ושוב. היא צורחת. ואני צורחת על הצרחות שלה. והצרחות של שתינו מהדהדהות מהקירות והמים וצורחות עלינו שצורחות עליהן שוב.
כששקט שברירי משתררת לבסוף והעניים שלי כבר כואבות ממאמץ, אני מוציאה אותה מהאמבטיה, עוטפת אותה במגבת לבנה ענקית ומסתכלת עליה: אומללה עם עניים ענקיות.
אני גמורה: אני רוצחת המונים, קוטלת ביצים, תולשת שיערות.
אני מגעילה ועצבנית.
והיא שואלת: 'אז אני יכולה לנשק אותך עכשיו?'–
ברור, דרדסית.
ולנשיקה שלה יש את הטעם שלה והריח שלה ושל הסבון הכחול שנשפך לי קודם בכמויות.
היא מחבקת אותי, ואני מדמיינת סולם חבלים ושלושה כינים זדוניות ,בלונדניות-שקופות-כמעט, מטפסות הלאה על ארבע , ומחזיקות בשתיים ביצים קטנות וזדוניות. מגרד לי, אני יכולה לשמוע אותן מתנשפות.
אבל לעזזאל הכל: אני מחבקת אותה חזרה—
אני רוצחת המונים! אני קוטלת ביצים! אני תולשת שיערות! כינים זדוניות באשר אתן גורו מפני!