נעבור את זה

המילים שלך מהדהדות לי בראש כמו איזו מנגינה יפה באיזה סרט ישן.
״אין לך מושג כמה אני אוהב אותך.״
ואני נהנת מזה, מאוד.
הבעיה היא שהרעש של הלבד גובר על המנגינה היפה ההיא וצורם לי באוזניים, עד שאני יושבת בתוך שלולית הדמעות של עצמי.
הלבד הזה, מה איתו? למה אף אחד לא עושה איתו משהו??
הוא היחיד שדואג להזכיר לי כמה אתה רחוק וכמה הגעגוע הוא חלק גדול מהקשר.
הוא היחיד שמודיע לי כל לילה מחדש בסוף השיחה היומית שלנו, שזה לא סוף השבוע וכי יש עוד זמן עד שתחזור שוב..
הוא זה שנותן לי את חוסר התיאבון שמשתלט לי על הגוף כל השבוע וגורם לי לבחילות וחוסר בריאות.
הלבד הוא אותו לבד, שמשקף את מערכת היחסים שלנו בעצם. כי אם נהיה מציאותיים, אתה רחוק מפה, לא איתי, שומר עלי, ועל המדינה.
ואני יושבת כאן ובוכה בלי סוף, כמו בשבוע שלפני,
ובשבוע שלפניו ובכל שבוע מהגיוס וכנראה שגם עד סוף השירות.
ולא, אני לא מתכוונת לתת ללבד להשיג את המטרה שלו, אני הולכת להוכיח לו שאני יכולה לגבור עליו. שאנחנו נצליח למרות כל הקשיים לעבור את התקופה הזו.
אנחנו נצליח, כי זה שאנחנו לא נמצאים פיסית ביחד לא אומר שאנחנו לבד.
אני איתך בכל רגע ואתה תמיד איתי.