שאלתו נותרה ללא מענה…

ובאותם רגעים. אותם רגעים שהרגיש מאושר ושלם עם עצמו. באותם רגעים שוב הרגיש את עברו שממנו ברח כל כך הרבה. בערוב ימיו ישב הוא על כורסתו הישנה ובהה בתקרה מלאת הכתמים. "ובכן," חשב לעצמו. "האם מרגיש אתה סיפוק לאחר כל חייך?". שאלתו נותרה ללא מענה כשאל מול עינייו עברו כל חייו כאילו שוב היו שלו ולו לרגע קט. הפשיל הוא את שרוולו ומישש את צלקותיו שהטביעו חותם בעורו הכחוש. "אך מה עם טעויותי?. בהם אין אני גאה ולו במעט."
רעם נשמע בשמיים מבעד לחלון המיושן והסדוק קמעה. טעויותיו רבות היו והוא חדל מכבר להסתירם מהחשובים לו. שבעצם, החשובים לו זה מכבר כבר אינם כאן. גשם החל דופק על החלון הסדוק וטיפות דקות הרטיבו את שיערו המאפיר. סיבה לכתיבת צוואה לא הייתה לו, שכן כל רכושו היה בגדיו הקרועים והתליון שענד על צווארו. תמיד חלם שזה יקרה כך. שישאר הוא לבדו וימות מבלי איש הזוכר את מעשיו הטובים, שמעטים היו.
רעיון הבזיק במוחו, הוא קם בקושי רב מן הכורסא והתקדם לכיוון הטלפון שעל השידה.
נותרה לו עוד ידידה אחת. ידידה שהרחיק מלבו כשלא האמין עוד בתכליתו. לונה, לונה שלו. נאבק הוא להגיע אל הטלפון אך מאבקיו, לשווא היו. "האם מסופק אתה?".
שאלתו נותרה ללא מענה…