המכתב.

אחי וילדי השכנים אוחזים מראות קטנות ובעזרתן הם לוכדים קרני שמש אחרונות לפני שהשמש תפנה את מקומה לירח הכסוף. רגליהם יחפות והם צוהלים וחיוך של תום נפרש על שפתיהם.
אמא אינה בבית, רק מאוחר בלילה היא תשוב הביתה מהעבודה לכן עלי לשמור על אחי.
מאז שאבי עזב לפי כחמש שנים באישון לילה את הבית ולא השאיר הסבר כול שהוא לעזיבתו ולא טרח ליצור עמנו קשר אמא החלה לעבוד שעות נוספות וארוכות ואילו אני בתור הבכורה הפכתי למעין אמא קטנה, מתמרנת עצמי בין הלימודים לעזרה בבית שאמא כה נחוצה בה.
השמש נבלעת אט אט מאחורי ההרים. אני מסיימת את החיבור שעתידה אני להגיש מחר, ומתרוממת מספסל העץ. אימהות קוראות לאפרוחיהם אשר משתובבים כל אחר הצהרים בין החצרות לחזור לביתהם וכך גם אני. "ליז, מייקל ניק תכנסו הביתה" אני קוראת. כעבור דקות הם מגיעים לחייהם סמוקות וידיהם מלוכלכות. אנו נכנסים פנימייה. ליז נוטלת את האגרטל האדום זורקת את הפרחים שקמלו מכבר ובמקום מניחה זר לוע הארי לבנים, רעננים.
" ליז, מייקל וניק תלכו לשטוף את ידכם בבקשה ותתחילו לסייע לי בהכנת ארוחת הערב" אני זורקת לחלל האוויר.
אני שומעת מכיוונם של מייקל וניק שיושבים על השטיח רטינות. אך למרות זאת כעבור דקות הם חוזרים שידיהם שטופות ומדיפות ניחוח לבנדר.
" תקצוץ סלט בבקשה" אני מבקשת ממייקל.
"למה תמיד אני?!" הוא רוגז.
"כי אתה הגדול מבין ליז, וניק. תסכים איתי שזה לא מעשה הגיוני לתת לילדים בני ארבע ושש לחתוך סלט נכון?" הוא מהנהן לאות ההסכמה, ובמהירות מוציא את הירקות הדרושים וקוצץ אותם לסלט צבעוני.
"ליז תערכי בבקשה את השולחן, וניק תשים לאנג'ל וסקאי אוכל בקערותיהם" אני ממשיכה לחלק הוראות. והמטבח נדמה לקן נמלים עמלות.
אחרי שעה ומחצית אנחנו אחרי ארוחת הערב. ליז, ניק ומייקל נכנסים אחד אחרי השני למקלחת. כעבור שעתיים על הבית פושט שקט ושלווה. אני מעיפה מבט בשעון הקיר: עשר ועשרה מסמנים המחוגים.
אני נכנסת לחדר הבנים בקצה המסדרון, הם נמים בשלווה. יוצאת מהחדר ופוסעת לחדר שלי ושל ליז, החדר הראשון במסדרון. ליז שמיטתה בקומה העליונה של מיטת הקומתיים שקועה בספר אודות ממלכות רחוקות וקסומות, עם איברים אשר נלחמים בדרקונים בעלי קשקשים מוזהבים עבור נסיכות. אני נוטלת את ספר המתמטיקה עב הכרס וקלמר עם מכשירי כתיבה שונים. אני מפלסת את דרכי במסדרון החשוך לעבר המטבח.
אני מניחה את הספר והקלמר על שולחן האוכל שפרושה עליו מפה בדוגמאת של מעיונים בצבעי ירוק-כחול. אני ניגשת לכיור אשר ערמת כלים גולשת ממנו ומדיחה את הכלים. לאחר מכן הנני ניגשת בשנית לשולחן מתיישבת על כיסא עם ריפוד כחול ומתחילה בפתירת תרגילים מסובכים אשר ניתנו על ידי גברת סמית שכה תיעבתי ועלי להגישם מחר.
ככל הנראה שקעתי בפתירת התרגילים כי ענבל הפעמון אשר מחובר לדלת הכניסה נשמע ודלת הביתה נפתחת ונסגרת. תפיפות עקבים נשמעים על גבי האריחים ואמא ניצבת במטבח.
שיערה בצבע דבש, והיא אישה רזה ותמירה . מעייני הענבר שלה נשקפת עייפות רבה ומתחתיהן נמתחים עיגולים שחורים, אשר מרמזים על חוסר שינה.
אני קמה והיא ואספת אותי לזרועותיה לחיבוק חם ואוהב. כך אנו עומדות דקות ארוכת במטבח השקט, לבסוף אני מתנתקת מחיבוקה.
"מה שלומך?" היא שואלת ומסיעה את מבטה על פני המטבח והסלון.
"בסדר, את לבטח עייפה נורא תלכי לישון" אני מציעה.
"אלך, אך ראשית ארצה לשתף אותך במשהו מרגש" היא אומרת ועיינה נוצצות.
היא ניגשת למטבח ומרתיחה מים. בזמן שהמים בקומקום רותחים היא שולפת בזריזות מהארון העליון שני ספלים, האחד בצבע אדום והשני כתום. מתוך צנצנת שמונחת על השיש היא שולפת לואיזה.
"היא שטופה?" אמא שואלת ומסמנת על הלואיזה.
"כן, אך תשבי אני אעשה את זה" אני אומרת וקמה ממקומי.
"תשבי אני רוצה לעשות זאת" היא אומרת בנחרצות ואני חוזרת לשבת.
אחת, שתים, שלוש… אני סופרת את מספר התרגילים שנותרו לי לפתור. לא אפתור אותם כעת, אני פוסקת בליבי וסוגרת את הספר.
המים בקומקום רתחו. אמא נוטלת מהארון התחתון דבש ומהמגרה כפית. לכל ספל היא שמה כפית דבש, כמה עלי לואיזה ולבסוף את המים הרותחים. זגוגיות משקפיה מתמלאות באדים ובעזרת חולצתה היא מסירה אותם. היא נוטלת את הספלים אשר מעלים אדים ומניחה אותם על השולחן.
"יש עוגיות שוקולד שאת כה אוהבת שאני וליז אפינו היום" אני אומרת ומסמנת על המקרר.
אמא פותחת את המקרר בוחנת את מדפיו שניות ארוכות ומוציאה את הצנצנת בעלת המכסה הסגול מניחה הצנצנת על השולחן ומתיישבת.
אני לוגמת מהתה בזהירות ולשוני נכוות. אמא נוטלת מהצנצנת עוגייה ומכרסמת אותה.
"הן נהדרות" היא משבחת את העוגיות, אני מחייכת, ומצפה למוצא פיה.
"יש לי מישהו מהעבודה" היא אומרת ומביטה בי. אני מופתעת, הרי אמא תמיד יצאה בפני בהצהרות שאינה מוכנה להתאהב שוב, ולהינשא בפעם השנייה מספיק נכוותה.
"אבל.." אני מגמגמת.
"נכון, יצאתי בהצהרות שאיני מוכנה לתת את אהבתי ואמוני באיש, שנפגעתי מספיק אך כנראה שליבי לא שמעה את הצהרותיי ובחר להתאהב". היא נשמעת שהיא מדקלמת אחר ניסוח ששיננה זה פעמיים רבות לפי שאמרה זאת לי.
שתיקה משתררת במטבח הקטן. בעזרת כרית אצבעותיי אני אוספת פירורי עוגיות ומכניסה לפי.
"אני שמחה בשבילך" ומקווה שאנו לא מדברות בחוזקה, שמא הקטנים יתעוררו יפריעו לנו והרגע הנדיר שלי ואמא לבד ייפגם, ייהרס. "מה שמו?" אני מוסיפה ושואלת.
"אריק" היא אומרת.
"וילדים, ישנם?"
"שניים, האחד בן חמש עשרה והשנייה בת תשע" היא אומרת בלי ששאלתי כלל, ולוגמת מהמשקה המבהיל.
"הזמנתי אותו לארוחת ערב ביום שני הבא בשעה שבע שתוכלו להכיר אותו" היא אומרת ונראת כנערה בגיל העשרה שלראשונה מתאהבת.
"זה בסדר מצידך, לא מהר מידי?" היא ממשיכה ושואלת.
"בסדר גמור, אני כה שמחה בשבילך" אני אומרת בחיוך אך מצד שני מעט חוששת הרי פתאום מישהו זר יכנס לחיינו.
"בן כמה הוא?".
"ארבעים, בגילי" היא אומרת ולוגמת מהתה.
"מחר יש לי יום חופש מהעבודה בכדי שאוכל להיות איתכם" היא מכריזה וחיוך נפרש על שפתייה.
ליבי מקפץ בקרבי.
"ברשותך מתוקה, אני אלך להתארגן לשינה" היא אומרת וקמה מהכיסא. אני מהנהנת.
"סיימת?" שואלת ומסמנת על ספלי.
"כן" אני אומרת ונוטלת עוגייה נוספת. היא אוספת בזריזות את הספלים שמה אותם בכיור מדיחה אותם מברכת אותי בליל מנוחה נושקת לראשי ופורשת לחדרה.
אני מהרהרת עוד דקות ארוכות באריק מנסה לדמינו, אך ללא הצלחה. ולפתע מבלי שרציתי בכך מתגנבת לראשי מחשבה טורדנית, מעיקה, על אבי שלא חשבתי עליו למעלה משנתיים. אני מסלקת את המחשבה כמו זבוב טורדני אוספת את כלי הכתיבה שפזורים על השולחן אל מקומם הקבוע, הקלמר. נוטלת את ספר המתמטיקה הקלמר והולכת לחדרי. ליז משכבר נרדמה, על שפתייה פרוש חיוך. רק חסר לה כנפיים והיא נראית כמו מלאכית אני חושבת לעצמי.
אני ניגשת לחדר הרחצה מקלפת מעלי את הבגדים ומתרחצת במהירות. אני חוזרת לחדרי עטופה במגבת ורודה מתלבשת נכנסת למיטה, ונרדמת.
*******
היום בבית הספר עובר במהירות מפתיעה. אני ליז, מייקל וניק בדרכנו הביתה.
בידיה של ליז זר חרציות עבור אמא וידיו של ניק גדושות באבנים שלטענתו הן יפות וצב שהוא מתעקש לגדלו. מייקל נירא מהורהר ומוטרד. אני אשאל אותו אחר כך אני פוסקת בליבי.
"איך אתה מעז להתייצב בפתח ביתי אחרי שנים שאינך בקשר איתי?!" אני שומעת את אמא כועסת על גבר שבגבו אלי.
"בבקשה לכו להאכיל את השרקנים והארנבות" אני אומרת לקטנים. אמנם איני יודעת מיהו אדם זה אך אני מבינה שהשיחה לא לאוזניהם. ליז וניק מדלגים בשמחה ואילו מייקל מעט רוטן אך נגרר אחריהם.
הגבר, בעל שיער בצבע הערמונים וכתפיו מוצקות. אמא שמה לב אלי ומסמנת לי ללכת בלי שהוא ישים לב. אני עושה פרצוף, הרי אני מספיק גדולה לשמוע שיחות מסוג זה אך אני הולכת.
כעבור דקות ארוכות אמא מגיעה אל הכלוב של המכרסמים. ניק וליז עוטים עליה בחיבוק, והיא מתמסרת לחיבוקם. אט אט היא מתנתקת מחיבוקים וניגשת אלי ונושקת לי. איני רואה את מייקל.
ליז מגישה לה את זר החרציות, אמא מחייכת ומחבקת אותה.
ניק מציג בפנייה את הצב.
"תשחרר אותו הרי הוא לא נועד לחיות בקופסא" אמא מציעה אך ניק מתנגד.
אנחנו נכנסים הביתה ואני מהרהרת בגבר בעל השיער הארוך. הבית מלא בריחות שונים של בישולים ואפייה.
"הגיעה אליך מכתב היום עם שליח" אמא אומרת לי ומגישה לידי מעטפה קטנה וחומה.
לבטח זה הפרטים לגבי תחרות הציור בשבוע הבא אני חושבת לעצמי. אני נוטלת את המעטפה ונכנסת לחדרי. אני קורעת את המעטפה ומביטה בתחתית הדף לראות אם אכן זה מתחרות הציור.
"אוהב אבא" רשום בכתב מעט מסורבל.