דיכאון של שעות הלילה בשעות הבוקר
הרגעים האלה שהכל מתפרק… פשוט הכל מהכל. אני מרגישה שאפשר לכתוב עליי שאלת בגרות בספרות או הסטוריה ולשאול על כל מני היביטים, משברים, פתרונות, מה הוביל למה, וממה זה התחיל ואיך זה הסתיים. אך העניין הוא שזה לא עומד להסתיים. כשאת עוצרת לרגע בין על הטירוף, בין ה-להספיק להגיע ממקום למקום, למצוא זמן לנשום, או מקום בו לא ירצו ממך יותר מדי- שם, ברגע הזה את מבינה שאין דרך חזרה. את עמוק בפנים. כל כך עמוק בפנים שאת מתחילה להתחרט אפילו שאת נושמת. לא חשבת שזה יגיע למצב כל כך גרוע בפעם הראשונה שהתנדבת ונתת מעצמך ויצא שהיית טובה. וכרגע אי אפשר להאבק בזה. זה נמצא שם ואת נמצאת שם. את חייבת לתת מעצמך יותר ויותר בכל שנה, להקדיש יותר זמן, ויותר מחשבה ויצירתיות. וכל הדברים האלה דורשים ממך כוח מנטלי. כוח מנטלי שנגמר משיעור לפעילות לחזרה. עוד משבר ועוד משבר קורה. הכל מתמוטט. מפרידים אותך מהאנשים הבטוחים שלך, וחלקם עוזבים בעצמם. מפרידים אותך מכל מה שהאמנת בו, ומפרידים אותך מהמציאות. זה שובר. זה שובר וזה מרסק וזה מרתיח ומרגיז. זה שובר לך את הלב, ומרסק אותו לחתיכות. זה משגע את השכל כמה אנשים בורים יכולים להיות, וכמה בורים אנשים יכולים להיות. כשאני מדברת על לפרוש אנשים פותחים עליי עיניים כאילו לא אני מדברת מתוכי. כאילו יש משהו שהשתלט על גופי ומדבר במקומי. כל עוד הם לא חוו את החוויות בנעליים שלי הם לא יכולים להגיד לי שום דבר, אין להם זכות, ובכל זאת הם ממשיכים. הם חוזרים על אותם טעויות מטופשות של אנשים מטופשים ההולכים שולל אחרי מערכת או גוף כלשהו. הם נופלים אחד אחד לתוך מכונת שטיפת מוח ענקית ואיכשהו הצלחתי להשתחרר ממנה. אז כשאני לוקחת צעד אחד קדימה ומשתפת את קרוביי במה שעל לבי, שאני רוצה לסיים כבר עם הכל- אני מקבלת גלגול עיניים מזלזל. כאילו הם כבר שמעו את תלונותיי מיליון ואחת פעמים ואין להם כוח יותר כי יש להם יותר מדי דברים על הראש. אל תצפו ממני לסמוך עליכם ולשתף אתכם בדברים שעוברים עליי אחרי תגובות כאלה. כשאני מספרת לאנשים מה שעובר עליי אני פשוט שומעת בחזרתיות להתגבר על זה, ושאני עושה עניין מכל דבר קטן. אבל כשהמצב הנפשי שלי כל כך גרוע שכנראה גם משפיע לי על המערכת החיסונית, ומחליש אותה אני נחלשת בעצמי. ולא משנה כמה אני ישנה, כמה אני אקח תמריצים, כמה תגובות חיוביות אני אקבל אני אמשיך להשתורר בתוך הבועה שלי שהתנפחה במשך שנים. זה מאוד קל להיזכר בדברים שעושים לך רע בלילות לפני שהולכים לישון. שאת מסכמת לעצמך את היום שלך. חושבת מה היית יכולה להגיד שהוא טוב יותר, ומה היית יכולה לוותר. חושבת על אהבות נכזבות או מקרים עצובים. "דיכאון של שעות הלילה" מאוד קל לעורר. אך נראה אותך מדוכא על בסיס יומי גם בשעה 10 בבוקר.
תגובות (2)
הכתיבה שלך מדהימה, התחברתי לכל מילה כאן וריגשת כל כך.
הכתיבה ברמה גבוהה. מעבר לכך, הנושא מופנם ונוגע לי וכן, מבאס רצח.