סיפור המחלקה שלי

נכנסת למקום המזכיר בית סוהר
נרדמת עם זריקה
בזמן שמסיעים אותי על אלונקה
מגיעה למקום לא מוכר ולא זוכרת
פתאום אני נהיית לחירשת ועיוורת
הרופאה באה להראות לי את המקום
מסדרונות ארוכים ואין דרך לחזור
שדלת נסגרת אז הכל כבר אבוד
"וותר כבר מראש זה לא יפתח חמוד"
האחיות פותחות את התיקים,
הורסות את הכל ללא רחמים
מושכות את השרוכים וכמעט קורעות את הבגדים
החזיקה את הטלפון שלי ואמרה "את זה את לא צריכה"
התחלתי לחשוב על זה שלא הספקתי לדבר עם החברים
להגיד להם אני כלואה
ולספר להם את הסיפורים
ואז חשבתי על זה שאין לי למי לספר
גם אין לי למי לברוח אחרי שאשתחרר
הכרתי מלא אנשים
חלקם עדיין קשורים באזיקים
חלקם כבר חווים את החיים הקלים
אבל לרוב זה בגלל הסמים
גם הירוק וגם הכדורים
נראים כמו קיר עם ידיים ורגליים
לא מרגישים שום דבר ושום דבר לא מזיז להם
ותחושת העייפות שלי בלתי נסבלת
המוח לא שולט פה ומבפנים נאכלת
לא קולטת את הדברים שהולכים פה
הראש מבולגן ולא מאוזן
ואז בלילה אני נכנסת להתקף חרדה
פלאשבק ועוד פלאשבק מצער מהעבר
מביאים שומרים מחזיקים לי את הידיים
מפילים אותי למיטה וקושרים את הרגליים
למחרת בבוקר מורידים את הבגדים
נכנסת לשקילה רק בתחתונים
האחות מסתכלת ונועצת מבט
ואני מסתפקת בעובדה שזה רק עוד קצת
יש ריח של אכזריות באוויר
כל אחד הרי מרגיש פה שכאסיר
ושמביאים את הצלחת
אוזל גם הנחת
הכל יהיה טוב
אני אנסה להיות רזה
או לפחות עד האישפוז הבא