עבד של אהבה

היה את אותו הרגע שהיא ידעה שתפסתי אותה,
מה זה ׳תפסתי אותה׳, נשמע שובניסטי כזה,
לא שתפסתי אותה באמת,
אלא שהיה את הרגע הזה שהיא ידעה שזהו זה, שהיא שלי,
מה זה ׳שהיא שלי׳, גם נשמע שובניסטי כזה,
לא ׳שהיא שלי׳ בקטע של ״רכוש״ חס וחלילה רחמנא ליצלן,
אלא בקטע טוב ואמיתי וכנה שאנחנו ביחד באמת,
בקטע טוב שהיא הרגישה שזהו זה אנחנו ביחד באמת,
זאת אומרת שגם אני שלה,
מה זה ׳שאני שלה׳, זה נשמע פמיניסטי כזה,
לא שאני רכוש שלה בקטע חולני,
שאני איתה באמת בקטע טוב,
ושהיא ידעה שבאותו הרגע היא תפסה אותי,
מה זה ׳תפסה אותי׳, זה גם נשמע יותר מידי פמיניסטי,
הכוונה היא שהיא ידעה באותו הרגע שרגשית אני איתה לחלוטין.
ואז באותו הרגע,
עם כל ההסתייגויות השובניסטיות והפמיניסטיות,
היינו ביחד באמת.
שתי נשמות כואבות שמוצאות מרגוע אחת אצל השניה,
וההגדרות בראש מתרוצצות כמו ג׳וק בתוך מערה של חיפושיות,
אבל הרגש,
הרגש התמים והטהור הוא מעבר לכל הגדרה שיכלית אנושית.
התחושה המטורפת הזאת של התעלות נפשית –
יותר חזקה מכל הגדרה שכלית של מלחמות כח מאוסות שאינן קשורות אלינו.
כשאני אוהב אני שמח להיות עבד,
וכשאני שונא אני רוצה שתהיה עבד שלי.
זה ההבדל בין אהבה לבין שנאה אצלי –
מי העבד פה, אני או היא?
אם אני מצפה ממנה למשהו זה סימן שאני לא באמת אוהב אותה –
זה סימן שאני אוהב את עצמי שאני מצפה לקבל ממנה משהו.
אבל אם אני לא מצפה ממנה לכלום –
ורק מצפה מעצמי לעשות בשבילה כל מה שהיא רוצה –
זה הסימן שאני באמת אוהב אותה.
ואני יודע שבתור גבר זה איום ונורא מה שאני כותב פה בשביל שאר הגברים,
אבל זאת האמת המרה שכל גבר חייב לקבל אם הוא גבר אמיתי ואם הוא לא נמושה.
אהבה זה לתת, בלי לרצות לקבל שום דבר בתמורה, זאת אהבה אמיתית.
וזה כואב להודות בדבר הזה.
אבל זאת האמת.