שעור תפירה בסליגסברג

שעור תפירה בסליגסברג

הילדה עוקבת אחרי צלו של הענף שנודד לאטו בחדר. כשנכנסה, הצל היה כולו על הקיר. כעת, הוא מתחיל לגעת בשולחן של המורה. אני לא אסתכל, היא אומרת בלב, עד שבטוח שהוא מכסה את כל השולחן, וזז לכוון של רותי. אבל קשה לה מאד להתאפק ובעוד זמן קצר מאד – היא תופרת שמונה תכים בלבד בזמן הזה – היא מציצה לשולחן של רותי. הצל לא זז. רותי כבר תופרת את האפליקציה על החלק הקדמי של בגד התינוקות. גם ממרחק של ארבעה שולחנות הילדה רואה את התפרים האחידים והבטוחים של רותי. רותי רוכנת על התפירה שלה, סמוקת לחיים, תלתל אחד חמק מהקוקו הגבוה שלה ונופל לה על הפנים, היא מעיפה אותו בנשיפה, אבל הוא חוזר. עוד שלש נשיפות, הילדה יודעת, רותי תגיד בשקט "אוף!!!", תניח את התפירה ותדחף את התלתל לתוך הקוקו. שרה מנופפת במספריים שלה ולוחשת בקול כבוש "אני באה לגזור לך" והחדר מתמלא צחקוקים. המורה שושנה אומרת שקט בנות! אבל לא כועסת באמת, היא תכף תעשה סיבוב בין השולחנות.

ז'קלין ושרה יושבות ליד שולחן אחד. שושנה המורה מרשה להן, כי האימא של שרה היא גם מורה בבית הספר, מלמדת תנ"ך בחמישיות. הילדה רואה מזווית העין שהן מתלחשות, מציצות לכוון שלה. הילדה מתרכזת בבד המשובץ שבידיה, מנסה לתפור במהירות. היא האחרונה בכיתה. לא רק אטית, גם גרועה במיוחד. תכי השיניים שלה, היא רואה בבהלה, אלה שהיא תופרת כעת הכי מהר שהיא יכולה, עקומים לגמרי. שן גדולה, שן קטנה. שן רחבה, שן צרה מאד. אולי כדאי לפרום הכל ולהתחיל מההתחלה. שושנה הרשתה לה לעשות את זה לפני חמישה שעורים, אבל התפירה שלה לא השתפרה ובד הפפיטה המשובץ, אדום לבן במשבצות קטנות, כבר מאד מקומט אצלה, חוטים יוצאים ממנו בקצוות והלבן כבר לא מאד לבן.

הצל, איפה הצל עכשיו – אוי, הוא בקושי הגיע לשולחן של רותי. הפעמון החשמלי יצלצל רק כשהוא יגע בקיר השני, זה שמודבקים עליו תמונות ששושנה תלשה מבורדה. השראה עבורכן, היא אומרת לפעמים, מצביעה על הדוגמניות שלובשות שמלות צרות מאד בחזה ובמותניים, ומשם מתנפחות מאד, רואים שלמטה יש כמה תחתוניות נוקשות. זה נראה כמו בלון חושבת הילדה, נזכרת בתמונה של כדור פורח שראתה בחלון ראווה של סוכנות נסיעות ברחוב יפו. כדור ענקי שסל תלוי תחתיו ובסל אנשים צוהלים ומנופפים בידיים לשלום. זה בטח כמו לעוף, הילדה חושבת, נזכרת בחלק של חלום שהיא חולמת לעתים קרובות. בחלום היא קופצת בקלילות, והנה היא מרחפת, דואה מעל הבתים ברחוב, עולה ויורדת מעל עצים, האנשים ברחוב לא משערים שהיא מעליהם, והנה היא כבר מעל אחו ירוק, נפנוף אחד בידיים מביא אותה נמוך מאד, היא רואה את העכביש הקטנטן שיושב במרכזה של כלנית אדומה, קטיפתית, ועוד נפנוף קטן מביא אותה מעל שקדייה צחורה וורודה, היא רואה את המון הדבורים ושומעת את זמזומן…

חולמים, מה? שושנה מרעימה לידה והיא קופצת ומאד מאד מסמיקה. בטח כבר גמרת את הבגד ואת עכשיו יכולה לחלום קצת, אומרת שושנה במן חיוך קטן. השדיים של שושנה ענקיים, הרבה יותר גדולים משל הדוגמניות של בורדה והם מכוסים כעת בחולצה דקה, צבעונית. הילדה יודעת שלציורים על החולצה קוראים דוגמת פייזלי, מן אגסים מעוקלים שעולים אחד על השני. היא מתרכזת בדוגמה, מנסה לא לראות את החיוך. שושנה מרימה את הבגד. אהה, היא אומרת. לא גמרת. בקושי התחלת, אם אפשר לקרוא לזה ככה. כל הבנות מתבוננות, שמחות על ההפסקה בשיעור ועל השעשוע הצפוי. שושנה מחזיקה לפניה את הבד המרוט, מסתובבת סביב עצמה כדי שכולן תוכלנה לראות. מה אתן אומרות, בנות, איזה בגד תינוקות יהיה לנו כאן?
כל כך שמח עכשיו בכיתה. רק אתי הקטנה, זאת שאין לה אבא ואימא שלך מנקה בתים של עשירים כדי שאתי תוכל ללמוד בבית ספר תיכון משפילה עיניים וממשיכה בתפירה שלה. הילדה ואתי הולכות חלק מהדרך הביתה ביחד, בדרך כלל מדברות על החתנים הצפויים להן. אתי רוצה בעל עשיר. רק הכסף הוא החשוב, היא אומרת. אם יש לך כסף, את יכולה לקנות את כל השמלות שבחלון של חנות הבגדים היפה, בפינה בין בן-יהודה לרחוב יפו. אפילו מכונית תהיה לי, היא מתלהבת. והילדה, היא לא יודעת איזה בעל היא רוצה. לפעמים היא רוצה מישהו מאד יפה, כמו אלברט שלומד במגמת חשמלאות באורט ויש לו בלורית שחורה ועיניים ירוקות, ולפעמים היא רק רוצה להיות במקום רחוק מאד, כמו ג'ונגל באפריקה, עם כל האריות והג'ירפות והקופים הגדולים.