פרועה עם פיגמה- פרק 1: פיגמה עם נעליים ורודות (16+)

"מתי תחילה המשמרת שלך?" , אפשר לשמוע את הדלת נחרכת על הרצפה מעט, והיא נכנסת אל השרותים בעדינות הנשית שלה וסוגרת את הדלת אחריה.
אני נוגע בפתח הברז ומחכך את האמה שלי בשביל להוציא מעט טיפות עליה, ומורח את אותן טיפות על הגבות שלי, מסתכל לכמה רגעים על המראה בשקט צלול.
"אתה לא חייב לענות." היא מצחקקת מעט עם אמירתה, ומעבירה יד קטנה ועדינה על החולצת טריקו המכופתרת שלי.
אך אני בעולמי, לא שומע ולא מקשיב, כמו תמיד.
היא מתקרבת אלי באטיות ונוגעת ישירות באזור המפשעה שלי, מנסה לגרות אותי אליה .. אך אני מהדק את הלסת שלי ומושיט את ידייה חזרה אל מקומן, מלטף את שיערה וארוך והמלא, מנשק את שפתייה הקטנות והמתוקות.

אני יוצא מהרכב ונועל אותו ומוודא זאת על ידי הצפצוף של הרכב ומתקדם אל עבר המסעדה בהליכה שקטנה וידיים מכונסות בכיסים, עוד משמרת.
אני פותח את דלת המסעדה בעדינות ומתקדם אל כיוון הקופה, לאשר את הגעתי אל המשמרת.
"יש לי שאלה." גילי אומרת מבעד למטבח שצמוד אל הקופה ואני פשוט לא מצליח שלא לגלגל את עיני.
"למה אתה כלכך אדיש," היא שואלת בקול הצווחני הזה שלה וטופחת על השיש של המטבח תוך כדי שמטבלת את הקרפיון סלמון כבוש, "ואני אמשיך להציק לך." היא חורצת את מילותיה בקול הרם שלה, ומחכה לתגובה,
אני מרים את מבטי אליה ועיני מתכווצות בכניעה לאמירותיה, מנסה להבין מה היא לעזאזל רוצה מימני, "אני באתי לעבוד." , אני אומר אליה עם עיניים תוקפניות ומאלץ להשאיר את מבטי עליה בשביל שתעזוב אותי במנוחה.
היא מכווצת את גבותיה בחוסר הבנה, למה הבחור הכי וותיק במסעדה הזאת, כלכך חסר אמפתיה.
"זדיין." היא אומרת כתגובה אחרונה לשיחה שלנו, מניחה את המנה בעצבים על הדלפק בין המטבח לקופה, והולכת להכין את שאר המנות.
אני לוקח את המנה אל האורחים המכובדים שיושבים מולי ומחייך אליהם ברכות,
"יהיה אפשר להציע לכם עוד משהו?" אני אומר בקול רגוע ומניח את ידי על משענת הכסא של האורח, כאת קרבה אל המכובדים.
"לא" הוא עונה ומנפנף בידו שאעזוב אותם לנפשם, אני מהנהן וחוזר אל הקופה.
אני חושב לעצמי איזה יום חסר משמעות זה היום,
כל יום, החיים שלי פשוט חסרי משמעות.

אני מתכופף למתחת לקופה להוציא כמה בקבוקי קולה זירו שנגמרו במקרר ואני שומע את הדלת של המסעדה נפתחת,
אני מצליח לשמוע את אלה ועומרי הטבחים מתלחששים בצחוק מהמטבח, מה שמצליח לגרות את צומת ליבי.
אני מתרומם כשבידי חמישה בקבוקי קולה, ואני מבחין באבא ונערה שהעזה להיכנס אל המסעדה היוקרתית ביותר בתל אביב, עם פיג'מה ונעלי בית ורודות.
העיניים שלי מנסות להתאושש מהמראה המזעזע שאני שמולי , ופשוט לא מצליח להתאושש מזה.
"לך תשרת אותם." , לואי האחראי משמרת לוחש לי באוזן עם נגיעה של צחוק בקולו החלש ושולף את חמישה הבקבוקים מימני .
אני מוציא מהסינר שלבוש עלי את הפנקס שלי ואת העט, מתקדם אליהם בצעדים שקטים.
בדרכי אליהם, אני מבחין במסעדה ההמומה שמנסה להבין מה לעזאזל קורה, ולמה הנערה הזאת תהרוס להם את הערב היוקרתי שלהם, עם הלבוש המביש הזה.
"ערב טוב." אני מגיע אל השולחן ושולח חיוך זעיר אל האבא ומסיט את מבטי אל הנערה שיושבת מולי.

עיניה הירוקות הכהות מסתכלות עלי.
אי אפשר שלא להבין בהן, אני פשוט מהפנט.
"ערב טוב." היא משיבה אלי בחיוך קטן בין השפתיים המשורטטות והמעט בשרניות שלה.
אני פותח את הפה שלי בכוונה להחזיר להם תשובה, לשאול אותם אולי אם ירצו להזמין את המנות פתיחה שלנו? אולי ירצו לשתות משהו מרענן לפני?
אך לפני שאני מספיק לעשות את כל זה, אני מרגיש פשוט את כל ההורמונים שלי מתחילים להשתולל בצורה תוקפנית,
אני מתחיל להרגיש בליטה ממכנסי.