פרולוג- צריכה שם…

הוא עמד בגבו אל השמש שצבעה את שיערו הלבן הארוך בזהב.
הוא לבש טוניקה לבנה כשלג וזרועותיו השריריות בהקו בלובנם כשהושיט אותן קדימה.
הילה זהובה אפפה את כולו מדגישה את חיוורונו העדין ומצלילה את פניו היפייפים והמושלמים.
כנפיים ענקיות- לבנות כשלג ונוצצות כמו יהלומים, בקעו משכמותיו.
הוא הושיט את ידו קדימה מותח אותה למלוא אורכה כאילו מנסה להגיע אל משהו.
המלאך פתח את פיו וקול שמיימי בקע ממנו.
שירה מתוקה ועצובה שאין כמותה בעולם כולו.
לפתע, עיניו שהיו עד כה מוצללות בהקו בזוהר לבן. ההילה הזהובה שעטפה את המלאך התלקחה באדום עז. השירה השמיימית גוועה. קול מהדהד ומצמרר נשמע בכל מקום.
"האח המת מקברו יעלה/
והעולם באימה ימלא.
כשהשמיים יזהרו באדום/
הנסיכה תקיץ מהחלום.
בכנפיו אותה יעטוף/
ושלטון השחור יגיע לסוף.
שיער שחור ילבין/
כשהמלאך יקבל את הדין.
נסיכת האור תוקרב/
ויבוא האושר הרב."
עיניו של המלאך חדלו לזהור וההילה הזהיבה בחזרה.
הוא פרש את כנפיו והתרומם מעלה מעלה.
לרגע זהר באור בהיר כמו השמש ואז השחיר כולו- מקצות כנפיו עד לשערו הארוך.
המלאך זעק בכאב וצנח מהשמיים.
הוא הושיט יד אחת קדימה ולחש משהו.
גם לאחר שנעלם בהבזק אש לחישתו הדהדה בחלל בבקשת עזרה.
המלאך לחש מילה אחת ויחידה
"אורורה".