ציור עצוב

הוא לא אוהב אותי. הוא אף פעם לא אהב. הוא אף פעם לא אמר שהוא אהב. זה היה רק ציור עצוב שציירתי לעצמי בתודעה. ציור בצבעים עצובים שהכרזתי עליו "שמח" רק כי היה בו צבע מסויים. אבל התוכן של הציור, המציאות המשתקפת מתוכו עצובה עד מאוד. והיא, היא חתכה את הקנבס במכחול דרך הבד ועד ללב שלי. ניקבה בתוכו נקודה קטנה שלא מהווה סכנה למוות. אלא פצע זעיר שאחלים ממנו בקרוב. האיש בציור לא היה שלי, היו לו מחשבות ורצונות משל עצמו, הוא שיקר לי בחיוכו וגנב את אהבתי בכל פעם שהבטתי בו ואני האמנתי ובטחתי בציור שלא יחייך לאחרת. והוא באותה פוזיציה נשאר לכל העוברים והשבים. כולם אמרו לי שהוא סתם ציור, כמוהו יש עוד מליון הדפסים אבל אני אהבתי את ההדפס הזה במיוחד. אז היא באה וקרעה אותו ממני כדי להראות לי את המציאות שמאחורי בד הקנבס. והמציאות היא קשה וכואבת. הדמות עדיין מחייכת, קרועה אך לא מרגישה ואני מבינה שלאחות את הציור זה בלתי אפשרי. הציור נלקח ממני ואני נשארת בחדר ריק, בוכה צבעים עצובים.