בימים בהם היינו יחד…
אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותך, זה מרגיש כל כך רחוק…
אז לא חשבתי שנראה ככה, עכשיו. טוב, אז גם לא טרחתי לחשוב על הסוף, אלא רק על ההתחלה המרגשת, על הסקרנות לגלות אותך כשאיתה באה יכולת כמעט טבעית- של להכיל ולסלוח.
אני זוכרת שהייתי מגיעה לבית הקפה מידיי פעם רק כדי שתבחין בי, תזרוק לי מילה, או אפילו-
"מה תרצי להזמין?"
התמימות הזאת, היכולת להתענג מחיוך קטן, ממחווה לא רצונית.
וזה היה נגמר כשהיית אוסף את השאריות שהשארתי וממשיך לפזר את הלבביות שלך לשולחנות 5 ו9.
כן, אז חשבתי כמה יהיה נחמד שבמקום שאשב לידי, תשב אתה לצידי ומישהו אחר ישרת אותנו.
אז לא חשבתי שנראה ככה, עכשיו.
אתה. אוסף את הרסיסים ממה שהיינו.
אני לא יודעת מה בדיוק קרה, אולי זה הזמן…או אולי זה חוסר המוכנות שלנו להשתדל ולעמול…
כי כשחולפים הזיקוקים והתשוקה מתחלפת בהרגל, אתה צריך להשקיע, להיות יצירתי, לפנות מקום לאהבה ולא רק להתאהבות.
אני אוחזת בספל שקנית לי, כשמזג האוויר הצדיק שוקו חם.
אני מביטה בך,
אתה עייף, עייף מאוד.
ואני רוצה להאשים אותך ואת העבודה שלך שלא מותירה זמן בשבילי, זמן לעמל הזה שעליו דיברתי מקודם.
אבל זה לא נכון,
אני אשמה בדיוק כפי שאתה אשם,
או שאולי בכלל אין צורך לחפש אשמים?
אני לא מכירה חיים בלעדיך, לא יודעת איך מכינים קפה במינונים הגאונים שלך,
אבל אני רוצה שהפעולות שלנו יהיו יותר מאוטומטיות.
אני רוצה להרגיש אותך.
אני קמה מן הכיסא, מרעיפה נשיקה קטנה על השפתיים שלך, כורכת את הידיים סביבך ומחבקת,
אתה נאנח תופס את ראשי,
אנחנו אוחזים חזק,
מנסים להרגיש שוב את הביחד.
תגובות (1)
מהמם סיפור אהבה מדהים כל כך נהניתי לקרוא אותו אביבה היקרה תודה שפרסמת אותו ותמשיכי לכתוב כי אני לקרוא את הסיפורים שלך ואף להגיב♥♥♥
שבוע טוב ומבורך ממני מכל הלב בקי ♥♥♥♥