זאבים – גור ושמו ניי'תן

קאמי התעוררה לקראת הבוקר. רעש נקישות הגשם על חלונה העיר אותה, ומלבדו החדר היה שקט מאוד. היא הבינה שמה שחסר לה זהו רעש נשימותיו של התינוק הקטן. היא מיהרה להתארגן וירדה למטה, לוקחת את אחת המטריות שהיו בכניסה וחומקת בשקט מהבית, אל היער.
לא עבר זמן רב עד שהיא מצאה אותו. היא עקבה אחר ריחו עד שהגיעה אל המקום שבו מצאה את גופתו של האיש. הגור פשוט שכב שם, מכורבל בתוך עצמו כמנסה להסתתר מין הגשם.
פרוותו היתה ספוגה מים והוא רעד.
"מה אתה עושה כאן?" קאמי שאלה. היא התכופפה, מתיישבת על עקביה ונזהרת שלא להתיישב בטעות במקום על האדמה הרטובה והבוצית. המטריה הגדולה שהחזיקה סוככה כעט גם על הזאב שהיה לצידה. הגשם כבר לא ניתז על פרוותו, מה שהסב את תשומת ליבו אליה.
עיניו העצובות הביטו בה, כאילו שהוא מנסה לומר לה משהו.
"אתה יודע, הקשר "העל חושי" שיש לנו עובד רק כשאנחנו בצורת זאב. אם אני אשתנה, אתה תדבר איתי?" היא שאלה אותו. כמה גרגורים חלשים נשמעו, והיא החליטה לקחת את זה כתשובה חיובית.
קאמי תקעה את ידית המטרייה באדמה ביניהם והתחלפה במהירות, נזהרת שלא להפיל את מחסה הגשם המאולתר שבנתה.
הבזקי תמונות חלפו בראשה כשהניחה את מצחה על מצחו. זו היתה הדרך הקלה ביותר לתקשר כשהגור עוד קטן.

ידיים גדולות מחזיקות אותו.
קול קורא שוב ושוב.
בי. יש כל כך הרבה בכי מסביב. של מי הוא? מאיפה הוא מגיע?
יער.
יער מלא בשלג.
איש ממתין בסבלנות בחצר גן משחקים כשלידו תינוק.
החושך ירד. קור חולף על עור רך ועדין.
"הכל יהיה בסדר."
האיש עוזב.

קאמי התנערה ממנו וחזרה לצורתה האנושית. היא התרחקה מעט מהגור, מעכלת את כל התמונות שראתה הרגע ומרכיבה אותן לכדי רצף אירועים אחיד. כששבה להביט בגור היא ראתה איך גופו רועד, איך הקור חוזר להשפיע עליו.
עכשיו היא ראתה את הכאב שעל פניו, את העצב.

"ניי'תן, הכל יהיה בסדר."

ידה אחזה בחוזקה במטריה עד שאצבעותיה הלבינו. 'למה אני כועסת כל כך?' חשבה לעצמה. היא העבירה יד רועדת על פרוותו הרטובה והתרוממה, מסמנת לו לבוא אחריה. אוזניו הזדקפו במהירות והוא נעמד, כאילו שמשהו בו זיהה את התנועה הזאת. הוא התקרב אליה, מרחרח את רגלה ומחכך את אפו בה. צל זעיר של חיוך עלה על פניה. היא ידעה שזה אומר שהוא מזהה אותה כמישהי חשובה, שהוא יהיה נאמן לה.

כשהם הגיעו חזרה ל'בית' המצב היה קצת שונה. רוב דיירי ה'בית' כבר היו ערים והתמקמו בסלון. ראשיהם של כולם הופנו אליה כשסגרה את הדלת מאחוריה. היתה שתיקה מביכה למשך כמה דקות. התינוק עדיין היה בדמותו הזאבית, והיא לא ידעה אם הם מזהים אותו או לא, או איך להציג אותו בכלל.
הזאב שהיה לצידה הרגיש את המתיחות שלה וחשף את שיניו, מזהיר אותם שלא להתקרב.
"קאמי?" שאל דילן בלבול. "מה הולך פה?" הוא הביט קודם בזאב הקטן וניסה להבין מדוע הוא נראה לו מוכר כל כך. הוא ניסה להתקרב אליו, אך הוא רק הם לעברו שוב.
"אני רו-" התחילה לומר, אך דבריה נקטעו בשל התפרצותו הפתאומית של ווילס לחדר. עיניו התמקדו אוטומטית בזאב הקטן וקריאת שמחה נפלטה מפיו בעוד הוא קפץ על הגור – למרות קריאות האזהרה הרבות של שאר הנוכחים- והרים אותו על-אל, נשכב על גבו, מניח אותו על בטנו ומתחיל לדגדג אותו.
כולם הביטו בו כאילו היה משוגע, או מכשף. הוא, ווילס השטותי, הצליח להתקרב לגור הזועף שלא עזב את צידה של קאמי לשנייה, ובשביל מה? בשביל כמה דגדוגים וגירודי בטן.
צחוק חסר שליטה בקע מגרונה של קאמי. "מה שבאתי להגיד הוא, שזה הגור הקטן שלנו, תכירו," היא הצביעה עליו, ואז הפנתה את ידה אל שאר הקבוצה. "ניי'תן, תגיד שלום יפה לכולם." הגור נענה בצייתנות וירד מבטנו של ווילס, מתיישב על רגליו האחוריות ונהימה קטנה בקעה מפיו. "הוא בדיוק עבר את ההתחלפות שלו, כך שאולי ייקח זמן עד שישוב לגופו האנושי, אבל עד אז תקבלו אותו כמו שהוא ותעזרו לו במה שיצטרך." היא סיימה את נאומה ושחררה את כולם, שכבר ממילא התחילו להתקרב אל הגור וללטף אותו. חלקם אפילו התחלפו כדי שיוכלו לתקשר איתו.
דילן וווילס לקחו את קאמי לצד. "איך זה קרה?" היא משכה בכתפיה. "אין לי מושג, הוא היה כך כשהתעוררתי. אני מניחה שזיכרונות מהעבר עוררו את הצד הזאבי שלו עוד יותר מהפעם הקודמת."
ווילס הביט בה בפליאה. "רגע, את רומזת שהוא כבר התחלף בעבר?!"
קאמי חייכה. "לא אמרתי שזו היתה ההתחלפות הראשונה שלו…" ווילס הביט בה, פגוע עד עמקי נשמתו. "איך יכולת, קאמי, זה כמו לפספס את הצד הראשון שלו!" הוא התרעם. הם התחילו לצחוק.