מחלה בלי גלים

אני יושבת סביב השולחן, עם אמילי ליאור ותמר. מישהי עומדת על במה נמוכה, ומתעסקת במיקרופון, הן מצחקקות בניהן, ואילו אני סוקרת את העומדת על הבמה. שיערה בצבעה החיטה אסוף לצמה מעט מרושלת, את צבע עיניה איני מצליחה לראות ממקום מושבי. על גופה הצנום היא לובשת חצאית קצרה ושחורה, חולצתה בצבע ירוק- זית עם צווארן גולף ונועלת סנדלים שחורות על ידה מנצנצת טבעת.
"אני הולכת לשירותים" אני מכריזה לבנות,אני נוטלת את תיקי ומסמנת לבנות עליו, הן מהנהנות לאות הבנה ואני הולכת.
השירותים קטנים וריח חזק של שתן שולט בכל מקום. אני לא נכנסת אלא עומדת מחוץ לשירותים ושולפת מתיקי קופסא קטנה בעלת מכסה כחול ובקבוק מים קטן. אני מוציאה את שלושת הכדורים בעלי הצבעים השונים.
מישהי גבוהה בעלת שיער שחור ושמלה קצרה, כחולה מביטה אל המרא, ומתקנת את איפורה. "מה, זה משהו טוב?" היא שואלת כאשר היא שולפת אודם מתיק הצד שלה ומחייכת.

"זה לסכיזופרניה, מפתיח משמעותית את הקולות בראש" אני עונה לה באדישות ובועלת בזריזות את הכדורים.
היא מביטה בי בעיינם פעורות. "מ.. מה א…את לא נראית אחת מהם" היא אומרת לי בגמגום קל.
"אה, שחכתי את הזנב הקרניים והטירוף בעיניים בבית, פעם הבאה שניפגש אם בכלל אביא אותם ככה תדעי שאני אחת מהם" אני עונה בציניות ומשאירה אותה שם, נדהמת.
לא התחשק לי לחזור, לחברותיי ואל המקום החנוק ועמוס באנשים. אני יוצאת החוצה. חם, ולח.
"מה, גם לך נמאס להיות בפנים?" מישהו שואל ואני מעיפה מבט, מיהו הדובר.
הוא רזה עיניו חומות ושערו שחור שמגיע עד לכתפיו, את אפו מעטר נזם. הוא לובש טישרט פשוטה בצבע כחול, ומכנס ג'ינס משופשף. לא איזה משהו מיוחד אני חושבת לעצמי ושנייה אחר כך אני גוערת בעצמי כמה שאני שיטחת, שאני שופטת את העומד מולי רק על פי מראה חיצוני.
"כן" אני עונה ושולפת מתיקי סיגריה "יש לך אש?" אני שואלת.
"אני סולד מכל הקשור לסיגריות" הוא משיב, וטון מתנצל משתרבב לתשובתו.
אני סורקת ממקום עומדי את סביבתי, אף אחד לא נמצא מלבדנו, כולם בפנים. אני מחזירה את הסיגריה לתיק, לא היה לי כוח לחפש בפנים האם למישהו יש אש.
"אני חייב להגיד לך שהעיניים שלך יפהפיות" הוא אומר.
"תודה" אני אומרת, ונבהלת קצת מהכנות שלו. אני שואפת מלוא ראותיי אוויר.
"טוב, אני נכנסת פנימייה" אני אומרת הוא שותק ואני נכנסת.
ברגע שרגלי פוסעת פנימייה, אני מרגישה שהכול סוגר עלי, שהכול חנוק שיש יותר מידי אנשים.
אני פוסעת אחורה ויוצאת, לא מסוגלת לחזור לשם מרגישה שהתקף חרדה הבא ממש קרוב.
"אני הולכת לים, איני מסוגלת להישאר בפנים הכול סוגר עלי אני מרגישה שאם עוד רגע אחד אהיה בפנים יהיה לי התקף חרדה" אני שולחת הודעת ווצאפ בקבוצה המשותפת שלי ושל הבנות שבפנים, ומטמינה עמוק בתיק את הנייד.
אני מתחילה לפסוע אל עבר הים, הוא בסך הכול חמש דקות מכאן. אני חולפת על פני הבחור בעל הנזם בלי לומר לו דבר.
"רוני חכי שנייה" אני שומעת את קולה של אמילי, אני מביטה לאחור היא מדדה בנעלי העקב השחורות שלה לעברי. אני עוצרת במקומי, היא מגיעה אלי.
"אני מצטערת, אני לא מסוגלת להיות בפנים, הכול סוגר עלי" אני אומרת לה.
"את רוצה שאנחנו נבוא איתך?" היא שואלת.
. "אני לא רוצה לקטוע את הבילוי שלכן עם השיגעונות שלי" אני משיבה.
"זה בסדר, באמת" אך היא לא משכנעת.
"אני רוצה להיות עם עצמי".
"אני מפחדת מעט, אולי יהיה לך התקף חרדה אולי הקולות יחזרו" היא אומרת ונשמעת מודאגת.
"אני מרגישה עכשיו שיצאתי מהמקום המחניק שהתקף חרדה לא יהיה לי, ואני בתקופה מאוזנת מבחינת המחלה. גם לפני רבע שעה לערך לקחתי את הכדורים אני בסדר, באמת" אני משכנעת אותה, או מנסה לפחות.
היא מביטה בי במבט מעט מודאג, "טוב, אבל תבטיחי לי שתודיעי לי את שאת מגיעה הביתה" היא סוחטת ממני הבטחה.
"בסדר אמא" אני משיבה בציניות ומחבקת אותה, והיא נכנסת פנימייה.
אני הולכת בדרכי אל הים, הרחוב שקט. חם כל כך, ומייחלת לכך שתהיה איזו שהיא בריזה שאגיע לים.
אני מגיעה לים, אף אדם לא נמצא והרעש היחיד הוא רעש הגלים שאני כה אוהבת. אני מתיישבת על החוף ממש צמוד על קו המים וחולצת את סנדלי ומותחת את רגליי. אני נרגעת, וכל גופי מתרפה.
אני בתקופה כה טובה, כמעט ואין קולות שמנהלים את חיי ומטריפם את דעתי. אני לוקחת את הכדורים הנדרשים בקביעות. התחלתי כעת ללמוד משהו שאני אוהבת ואני מסוגלת לבלות מעט עם חברים, דבר שאיני יכולתי לעשות שהמחלה מתפרצת. אני חושבת לעצמי וכה שמחה, ובעיקר אסירת תודה לכל כך הרבה אנשים.
"אז לפה נעלמת" אני שומעת קול מאחורי. והבחור בעל הנזם מתיישב לידי, וחולץ את נעליו וגרביו.
אני מביטה בו מופתעת. "מה הקטע, דיברנו בדיוק שתי דקות".
"ללב מספיק שתי דקות להתאהב" וכעת הוא מביט בי ישר אל תוך עייני. אני מסיטה את מבטי.
שתיקה השתררה ביני לבינו.
"שמעת משהו בין הדיבור שלי לבין חברה שלי?" אני שואלת איני יודעת מדוע.
"בעל התלתלים?" הוא מברר.
אני מהנהנת. ונראה שהוא מהרהר.
"בכנות?" הוא שואל וקושר ופורם את שרוכי נעליו.
"רק כנות" אני משיבה ומחייכת חיוך טיפשי.
"כן" הוא כמעט לוחש. נשמע לפי טון דיבורו שהוא מעט מתבייש בכך שהוא שמע את השיחה.
הלב שלי פועם מעט במהירות. יופי עכשיו הוא יודע שאני חולת נפש מחשבה חולפת בראשי.
"מה שמעת?" אני ממשיכה בתחקורי חסר המטרה.
סכיזופרניה. כדורים" הוא עונה אחרי שתיקה קצרה. "זה בסדר, אני לא חושב שאת מטורפת, אצל החבר הכי טוב שלי התפרצה המחלה בגיל שבע עשרה" הוא ממהר להרגיע.
אני נושמת אוויר בהקלה. וגם אם כן הוא היה חושב שאת מטורפת אז מה? אני גוערת בעצמי בראשי.
"מתי התפרץ אצלך המחלה? אם אפשר לשאול כמובן" והוא ממשיך לקשור ולפרום את שרוכי נעליו בלי סיבה נראית לעין.
הפלאפון שבעומק תיקי מצלצל. אני חופרת בתיקי וברגע שאני מוצאת את הפלאפון הוא מפסיק לצלצל.
שיחה אחת שלא נענתה מליאור, רשום על הצג. אני מתקשרת אליה, אחרי שלושה צלצולים היא עונה.
"הכול בסדר?" היא שואלת. הן כאלה היסטריות אני חושבת לעצמי ומזכירה לעצמי שהוכל נעשה מאהבה. "כן, אני יושבת בים"
"מה, לא יכולת להיות יותר בפנים?" היא שואלת.
"כן" אני משיבה לה ומביטה אל האופק.
"טוב כפרה נדבר" היא אומרת ומתנתקת.
מי הוא מסמן בידו.
"חברה, היא קצת דואגת, אבל הכול מאהבה" אני אומרת וממשיכה לנעוץ את מבטי באופק נטול ספינות וגלים.
הים רגוע, ונטול גלים ממש כמו מחלתי רגוע ונטול טירוף.
"בגיל ארבע עשרה, בעיצומו של טיול שנתי" אני משיבה על שאלתו.
"איזה חוסר מזל" הוא אומר ועוזב את שרוכי נעליו.
"לגמרי" אני משיבה.
"זה בסדר שאני שואל?".
"כן, אין בעיה" אני משיבה ומסננת בעזרת ידיי חול.
"ואשפוז פסיכיאטרי?" הוא ממשיך בשאלותיו.
"חמישה".
"ומה עם חבר שלך, איך קיבלת את זה שהוא חולה נפש, הרי החברה נרתעת מכל הקשור למחלות נפש?" כעת אני שואלת.
"זה קשה, כי כמו שאמרת החברה הרגילה אותנו לסלוד מכל הקשור למחלות נפש, אך בסוף קיבלתי זאת, לא שהיה לי ברירה אחרת" והוא מחייך.
"אתה יודע יכולתה להתרחק ממנו" אני אומרת וכעת אני מציירת עיגולים בחול בעזרת אצבעותיי.
"אנחנו חברים מהגן, לא הייתה לי אף לא פעם אחת מחשבה להתרחק ממנו" הוא אומר ומתופף על בירכיו.
עייפות פושטת בגופי. אני מציציה בנייד השעה רק שתיים עשרה וחצי, ואני מביטה בשמיים. זה כאילו שמישהו עומד על הירח בידו שק מלא כוכבים והוא זורק את הכוכבים על פני כל השמיים. חולפת בראשי מחשבה מטופשת.
"אני חוזרת הביתה" אני מודיעה נועלת את סנדליי וקמה.
הוא נועל במהירות את נעליו וקם אחרי. אני מנערת ממכנסי את החול שדבק בהם.
"אני יכול ללוות אותך?" הוא שואל.
"והשלב הבא להחליף מספר טלפון?" אני מבררת.
הוא מהנהן ואנחנו מחליפים מספר. ופוסעים בשתיקה אל ביתי.
אנחנו מגיעים אל ביתי ונפרדים. בטח הוא חשב שנסיים את הלילה במיטה אני חושבת לעצמי בזמן שאני עולה במדרגות.