בחזרה לעבר

בחזרה לעבר
ניו-יורק, שנת 2099
כשליאת קמה משנתה בדירה השכורה הזעירה שלה במנהטן, היא החליטה.
היא תענה להצעתו של פרופ' בורנהם – ראש החוג להיסטוריה, מנהל המעבדה לחקר הזמן והמנחה שלה בדוקטורט על מסע הצלב הראשון.
אין לה סיבות להישאר כאן בשנה הקרובה, או בכלל:
היא חגגה את שנתה השלושים ברווקות לא מזהירה.
החבר שלה הביא לידיעתה, אחרי שנתיים ביחד, שהוא לא בנוי לקשר. (כשגנח עמה במיטה הוא היה בנוי לקשר מאד…)
השותפה שלה ובן זוגה דווקא בנויים לקשר, ומביעים זאת בקולניות מעבר לדלת חדר השינה.
הדוקטורט שלה מדשדש.
הוריה עסוקים בקריירה שלהם בישראל הרחוקה ונזכרים בקיומה רק בחגים.
אחותה הצעירה מתחתנת לפניה. בעוד חצי שנה היא תאלץ להמריא לישראל ולספוג את "בקרוב אצלך" או: "אין בחורים בניו-יורק?"
אתמול היא גילתה שיערה לבנה ראשונה בשיערה החום הארוך.
למחרת היא התייצבה במשרדו של פרופסור בורנהם והודיעה לו שהחליטה להיענות בחיוב למשימה – לטוס בחללית הזמן אל העבר. והיא מסכימה לתקופה שבחרו – ירושלים הצלבנית אחרי מסע הצלב הראשון, בתקופתו של המלך הצלבני גוטפריד מבויון, האביר הצרפתי שכבש את ירושלים המוסלמית בסערה של גבורה.
היא לא תהיה הראשונה שממריאה אל העבר. היו אחדים לפניה, לא רבים, משום שמדובר בפרויקט חלוצי. רובם שבו בשלום, אם לא מונים את ההוא שנפח את נשמתו במגפת טיפוס בחפירות מלחמת העולם הראשונה, או זה שנלקח בשבי הרומאי ושימש לסעודת הצהרים של האריה בקולוסיאום.
"את בטוחה לגמרי?" הפרופסור חייך מתחת לשפמו.
"אני בטוחה." היא השיבה.
"אני מרוצה מאד." הוא אמר, "את האדם המתאים למשימה. המשפחה שלך רחוקה, את בקיאה בתקופה, בשפות עתיקות, ילידת ירושלים, ולא מקושרת חברתית או מחויבת למשפחה. אני מניח שלא רבים יחפשו אותך."
'תודה על המחמאה' היא חשבה בשקט.
הפרופסור פרש שוב את ההנחיות והמגבלות:
הטייס בחללית הזמן ינחת בלילה בחורשה סמוכה לירושלים. יהיו לה תעודות בדויות – הגבירה ליאונורה משמפיין שבצרפת, אלמנה עשירה, מייצרת תכשיטים וסוחרת בהם. (הזדמנות לעסוק בתחביב האהוב עליה, ליאת חשבה).
יהיה לה טלפון נייד חכם וקטן ,אותו תחביא בחזייה. מדי ערב היא תתגנב למקום מבודד ותשדר – על מנהגי השלטון, היחסים עם האוכלוסייה היהודית, הנוצרית והמוסלמית, הקרבות להרחבת הממלכה, תככי הארמון- כול מה שתמצא כחשוב מבחינה היסטורית.
אסור לה להתערב בהחלטות ובמהלכי ההיסטוריה בתכלית האיסור. רק לצפות מהצד.
עליה ליטול חיסונים לפני הנסיעה. להרתיח את המים. לא לאכול דגים ובשר שלא בושלו היטב.
עליה להיזהר שלא לחשוף מידע לא רלוונטי לתקופה. אין אמריקה, תפוחי אדמה, שוקולד, טמפונים, סמרטפון, אמצעי מניעה, כדורים נגד כאב ראש, והרשימה ארוכה. מתקלחים פעם בשנה, אם בכלל.
לא לייבב על גירוד, כינים או פשפשים. להתרגל לשירותים 'בול קליעה'.
בשעת צרה, עליה לשדר מיד לתחנת החירום. אם יתאפשר, החללית תמריא להצלתה. עליה להימנע מכך ככול האפשר, משום שעלות הטיסה יקרה להחריד.
אסור להצטייד בתרופות מראש. הפרופסור הזכיר. אם יגלו זאת, תיחשד כמכשפה. אחת הסיבות שנבחרה למשימה היא גילה הצעיר ובריאותה המושלמת.
החללית תשיב אותה כעבור שנה. האוניברסיטה תממן את שכר הדירה שלה בשנה הקרובה. וכן, הוא מאשר לה גיחה לישראל כעבור חצי שנה, לחתונת האחות. הפרופסור נאנח.
ולא – אסור לה בשום פנים ואופן לצרף נוסע מן העבר ולהעבירו לעתיד. אם תעשה זאת, ייהפך הטרמפיסט שלה לעפר ואפר ברגע הנחיתה בהווה.
***
ליאת סיפרה לשותפה שתעדר לשנה עקב משימת מחקר בארץ אחרת. השותפה שאלה מי ישלם את שכר הדירה וחייכה בקורת רוח כשהבינה שזכתה בדירה משלה לשנה הקרובה.
ליאת שלחה הודעה להוריה ואמרה שתהיה זמינה בנייד רק בשעות הערב, ושלא ידאגו אם המענה לא יהיה מידי. האם שאלה אם יש בחור חדש שמעסיק אותה, וליאת אמרה שלא, ונענתה באנחה. וכן, היא תגיע לחתונה, היא הבטיחה לאם.
ליאת ארזה בגדים תקופתיים ונעליים שהוכנו במיוחד, תעודות בכתב יד מסולסל, הותירה בצער את מחליק השיער, הקרמים וכלי האיפור מאחור, ויצאה לדרך.
בחודש דצמבר 099 , בלילה מעונן ללא ירח, נחתה החללית בפסגת הר קרח מחוץ לחומות ירושלים. ליאת אספה את מטלטליה, גיששה את דרכה לעיר ואיתרה פונדק שהציע לינה. למחרת שטפה את פניה במים מכד עליו צפו גוויות של זבובים, אכלה לחם ריחני שנאפה במקום, לבשה את בגדיה הטובים, הצטיידה בתכשיטים יפי מראה פנתה לארמונו של המלך גוטפריד.
ירושלים העתיקה לא שינתה את מראה באלף השנים האחרונות, היא חשבה כשפסעה בסמטאות הצרות, בין דוכני התבלינים והשמלות הרקומות המתנופפות מן החנויות. אמנם הסירחון שהיכה באפה היה עז יותר והיא דרכה על גללי סוסים וחמורים, אך גם בהווה לא הצטיינה העיר העתיקה בריחות ענוגים לנחיריים.
ארמונו של גוטפריד היה מבנה אבן מבוצר בתוך החומות, שהזכיר במראהו את מצודת המונפורט או מבצר נמרוד מן הטיולים השנתיים בבית הספר, אך היה מבנה העומד בשלמותו ולא חורבה. האבנים הכבדות היו צוננות והיא התעטפה היטב בגלימתה, הציגה את עצמה ותעודותיה לשומרי הראש וביקשה לפגוש את המלכה אזמרלדה, רעייתו של גוטפריד ולעניין אותה בתכשיטים יוצאי דופן.
השומרים כיוונו את חרבותיהם לעברה, אך חופן תכשיטי זהב ששלשלה לידי כול אחד מהם סלל את דרכה במהרה.
היא הובלה לאולם קבלת הפנים, שם ישבו המלך והמלכה על כסאות עץ מגולפים. המלך, גבר צנום וחיוור פנים כבן ארבעים, שכתר הזהב הכביד על ראשו, והמלכה, דרדקית כבת חמש עשרה, ששיערה זהוב ופניה כבובת חרסינה.
הם שוחחו בצרפתית עתיקה, והמלכה תחבה את ידיה עטורות הטבעות לשק התכשיטים, שכשכה בהם את אצבעותיה, צווחה בהתפעלות והזכירה לליאת את הנערות בחנות התכשיטים "פנדורה" בה עבדה כסטודנטית.
"יש לך די והותר תכשיטים!" המלך פסק, אך המלכה אמרה: "מעולם לא ראיתי תכשיטים כאלה! כאילו נחתו מן הכוכבים! אני מבקשת לתת לגבירה ליאונורה חדר בארמון וכלי עבודה, לנהוג בה כבת מלך ולהזמינה לכול נשפי הממלכה, והיא כתמורה – תכין שרשרות, עגילים וטבעות לי ולנערות החצר שלי."
"יהי כרצונך, עלמתי," המלך הביט בחמוקיה של רעייתו שפרצו ממחשוף השמלה, עיקם את שפתיו, וכמו תמיד, נתן את הסכמתו.
'הזהו האביר עליו נכתבו פואמות ואגדות?' ליאת חשבה, 'הלוחם שפסלו הרכוב על סוס ניצב בעיר בריסל, הדמות המככבת באופרה של הנדל "רינלדו", אביר הברבור מן האופרה "לוהנגרין" של ואגנר?'
***
ליאת-ליאונורה השתלבה עד מהרה בחיי החצר. היא סיפרה על בעלה שמת בקרב גבורה באנטיוכיה, בדרך לגאולת הקבר הקדוש, במסע הצלב לפני שנתיים. הוא לא זכה לראות את ירושלים הקדושה, אך היא נשבעה להמשיך את דרכו ולהתגורר סמוך לקברו של ישו המושיע.

תוך שבועות ספורים הוזמנה לנשף באולם הארמון. האולם המרכזי, על תקרתו הגבוהה ועמודיו הואר בלפידים, הגברים לבשו גלימות משי והנשים לבשו שמלות שהגיעו עד קרסוליהן, אספו את שיערן כלפי מעלה וחבשו כובע מחודד כמו בציורים מן האגדות. הנגנים ניגנו בעוד וזמר טרובדור הנעים בקולו. הנוכחים פצחו בריקודי חצר בצעדים קטנים וקידות.
ליאת עמדה כשגבה לקיר. שמלת הארגמן שלה, תכשיטיה הזהובים ושיערה שהורם בתסרוקת מפוארת לא משכו את ליבו של איש. 'גם כאן, אישה בת שלושים היא מוצר שאבד עליו הכלח' היא חשבה בעצב. ובמיוחד כאן, כשלבנות גילך חסרות שיניים בפיהן, עדר ילדים נשרך בעקבותיהן ובעליהן מפלרטטים עם עלמות בגיל העשרה, בתקופה בה המושג פיתוי קטינה טרם בא לעולם.
"התואיל הגבירה לרקוד עמי?" קול גברי מלטף קטע את הרהוריה העגומים. היא נשאה את עיניה לגבר תמיר כבן שלושים וחמש. היו לו עיניים חומות וחמות, גומות חן, ושיער וזקן בצבע הדבש. הוא לבש גלימה בצבע בורדו שנמתחה על חזה גברי רחב. כשהושיט את ידו אליה ראתה שזו זעה בקושי והוא אחז בכתפו בידו השנייה.
"ארקוד עמך בשמחה," היא אחזה בשולי שמלתה וקדה. "אם תואיל להזכיר לי את הצעדים, משום שלא רקדתי מאז פטירת בעלי האהוב." היא הוסיפה.
"הנני הנסיך פרנסוא, אחיו של המלך," הגבר הציג את עצמו, "ואת?"
"הגבירה ליאונורה, סוחרת תכשיטים מחבל שמפיין." היא השיבה וליבה קפץ מתחת לשמלה ההדוקה.
הנסיך רקד עמה את הריקוד הנוכחי, והריקוד הבא וזה שאחריו, עד שהכרוז הכריז על סיום הנשף. כשהיא סמוכה לגופו השרירי, סיפר לה הגבר על הולדתו במחוז סמוך לשלה, על אשתו האהובה שמתה בלידת בתם היחידה. וכיצד הפקיד את הבת בידי דודתה ויצא לבקש נחמה כאביר במסעות קרב. היא למדה שהיה נוצרי אדוק, ומסע הצלב משך אותו בכבלי קסם. שלוש שנים רכב על סוסו עם חייליו בדרך לירושלים, וכאשר הגיעו לירושלים והטילו מצור סביב החומה, נפגע בכתפו מחץ שהשליך לעברו לוחם מוסלמי מעל לחומה וקינח בסיר שמן רותח.
פרנסוא נפלט מן השירות הקרבי, אך לא שקע במרה שחורה. אחיו גוטפריד, שהיה למלך, העניק לו מבצר בפאתי ירושלים, ועתה הוא שוקד על שיפוצו ושותל גן סביבו. הוא משמש כיועץ למלך ובזמן הפנוי בו זכה שלא ברצונו, הוא כותב את תולדות מסע הצלב על גיליונות קלף (חומר מעולה להשלמת הדוקטורט, ליאות עלצה בליבה) ואף כותב שירים.
"בת כמה בתך?" ליאת התעניינה.
"קתרינה כבת עשר." פרנסוא אמר. "וכשתגדל מעט ואסיים לבנות את ארמוני, אשלח שליח להביא אותה ואת האומנת שלה לירושלים."
***
לפיד האהבה מיהר להידלק בין ליאת לבין נסיך פרנסוא. הוא נמשך לבשלות שלה, לחוכמתה ורוחב השכלתה, בהבדל מבנות העשרה המצחקקות, שבקושי ידעו קרוא וכתוב. כשסיים את מלאכת השיפוצים באביב, הביא את ליאת לארמונו והבטיח לשאתה לאישה בעתיד הקרוב.
בסוף האביב נסעה לילך לחתונת אחותה, ותירצה לפרנסוא את היעדרותה במסע מסחרי למצרים. חללית הזמן הנחיתה אותה בירושלים של ההווה, באולם אירועים נוצץ ומוסיקת ריקודים רועשת שצלצלה באוזניה וגרמה לכאב ראש לאחר נגינת העוד והקאנון השקטים להם הורגלה בטירה.
"את נראית נפלא! פורחת וקורנת!" האם ושאר האורחים שרקו בהתפעלות.
"יש גבר בחייך?" האם שאלה, וליאת השיבה שכן.
"מה הוא עושה?" האם שאלה. "הוא פרופסור במחלקה להיסטוריה אצלכם?"
"הוא השתחרר מהצבא… האמריקני לאחר פציעה בקרב בעיראק," ליאת גמגמה. "הוא מרצה על היסטוריה צבאית באוניברסיטה בניו-יורק… וכותב שירים בזמנו הפנוי."
"מתפרנסים מזה בכבוד?" האם הרימה גבה.
"כן…"
"והוא מדבר על קשר רציני, בהבדל מהגברים הקודמים שלך?" האם חקרה, "השעון הביולוגי שלך מתקתק, את יודעת."
"עדיין לא, אבל אולי נגור ביחד." ליאת חייכה מאוזן לאוזן.
"הוא משלנו?" האם שאלה.
"הוא בן למשפחה יהודית ידועה, שתורמת כול שנה למדינת ישראל," לילך פטרה את האם מהעובדה שהיא העניקה את ליבה לגוי.
***
ליאת ופרנסוא נישאו בקיץ. בחורף נפל גוטפריד למשכב והוציא את נשמתו. פרנסוא המאוהב לא חשק בכס המלוכה, בתככי החצר ובקרבות להרחבת הממלכה שירחיקו אותו מאהובתו, וויתר על הכיסא לאחיהם הצעיר.
הארמון שלהם היה במקום בו נמצאים כיום שרידי מבצר עין חמד, בדרך לירושלים, ליאת העריכה. פרנסוא המשיך בתפקידו כיועץ של המלך, קיים ערבי מוסיקה וקריאת שירה בארמונו ליד האש המרקדת באח, הם רכבו יחדיו על סוסים בהרים ובגאיות ואהבו זה את זה במיטת האפיריון שבטירתם.
בלילות, נהגה לומר לבעלה שהיא יוצאת לטיול שלפני השינה בגינה ובחורשה הסמוכה, ואז, כשווידאה שהיא לבדה, בחשכת הלילה, שידרה לניו-יורק העכשווית ממצאים היסטוריים יקרי ערך שמילאו את המנחה שלה בקורת רוח מקצועית וסייעו לו להתברג לכנסים נחשבים ברחבי העולם. מבלי להסס, אישר הפרופסור את המשך הפרויקט של ליאת לזמן בלתי מוגבל והשיג תקציב לכך.
ההיריון של ליאת עבר עליה בנעימים. ביום הלידה הסתייעה במיילדת, הסיטה ממוחה מחשבות מבעיתות מה יקרה אם נמצא העובר במנח עכוז וכיצד תלד ללא אפידורל. למזלה, חלפה הלידה בקלות, ובנם דוד, תינוק שמנמן ובריא, נולד בסוף החורף.
ליאת שכרה מינקת שסייעה בלילות, ובימים נהנתה לטייל עם התינוק בגינה, ליהנות מקצבה כספית נדיבה של המלך, ולא להידרש לשוב לעבודה, לתחזק את המשכורת והקריירה ולהשאיר את התינוק במעון. היא נמנעה מנסיעות לירושלים המאובקת ומלאת התחלואים בחברת תינוקה, והקפידה שישהה בגינה, יאכל כראוי וישאף אוויר צח. וכשגדל מעט, הזמינה קומץ אימהות (שגילן כמחצית מגילה), אירחה אותן והניחה לבנה להשתעשע עם ילדיהן, על מנת שלא יגדל בחוסר חברה.
היא המשיכה לשדר בלילות, וחשבה בשמחה על המשכורת שמעביר הפרופסור לחשבון הבנק שלה בניו-יורק, אשר תפח באין מפריע. הלילות אף שימשו אף לשיחות לא תכופות עם הוריה ואחותה, ובהן סיפרה ליאת שהיא חיה בנעימים עם רון, היהודי האמריקאי שלא מקדש אותה כרעייתו כי אשתו המרשעת מסרבת לגט. ולא – אין צורך לבקרם, היא דחתה את ההצעות בנימוס החלטי – היא ורון מרבים בנסיעות, וממילא – היו הוריה עסוקים בנכדים, בפעילות חברתית תוססת עם יציאתם לגימלאות, ואולי אף השלימו עם רווקותה הנצחית.
החיים שלה טובים מדי, היא הייתה חושבת בלילות, חבוקה בזרועות בעלה. היכן חשכת ימי הביניים, התחלואים, האמונות התפלות, הקרבות הבלתי פוסקים?
בקיץ שלח פרנסוא שליח להביא את ביתו קתרין מאירופה לירושלים. הם הגיעו כעבור חודשים אחדים. נערה בת ארבע עשרה, בעלת עיניים כחולות קטנות, שיער זהוב, אף סולד ופה שלא חדל לרטון.
"ערבי נגינה וקריאת שירים?" היא עיקמה את פרצופה. "אני רוצה נשפים! אני גוועת משעמום בטירה שכוחת האל הזאת! קחני עמך לירושלים, אבא!"
פרנסוא, המלא נקיפות מצפון כרימון, בילה בחברת בתו, הותיר את רעייתו ובנו בטירה והרבה בנסיעות לירושלים, לפגישות חברה ונשפי ריקודים בארמון המלך. קתרינה פרחה כמו שושנה בגינה, הייתה מוקפת מחזרים, הרימה את אפה הסולד והתעלמה מקיומה של האם החורגת. וכשרצה האח הצעיר לשחק עם האחות החדשה, גירשה אותו מחדרה, אמרה שהיא עייפה לאחר ליל ריקודים וטרקה בפניו את הדלת.
אלת המזל הפנתה את גבה למשפחה. באחד הלילות, כששכבו ליאת ופרנסוא במיטתם, נע המזרון כמו ספינה טרופה. "אני לא חש בטוב…." פרנסוא נאנח, וכשהניחה ליאת את ידה על מצחו, נוכחה שהוא לוהט כמו האש שבאח.
היא השקתה אותו במרק עוף, בתה, הניחה רטיות קרות על מצחו ושלחה שליח על סוס להזעיק רופא מירושלים. הרופא מישש את חזהו של פרנסוא, אמר: "מגפת טיפוס משתוללת בירושלים." הצטלב, זינק על גב הסוס שלו ודהר משם, שמא יידבק במחלה הקטלנית.

"מה אעשה, פרופסור בורנהם?" ליאת יבבה למכשיר הקשר, לבדה בחורשה בחשכת לילה.
"לא נותר לך אלא להתפלל לשלומו." אמר הפרופסור וקולו מלא דאגה לגורל ההרצאה שלו בכנס הקרוב.
"אמרו לי להזעיק את הכומר למיטת החולה!" ליאת בכתה למכשיר בלילה לאחר מכן. "שלח את החללית, פרופסור, אנא!. אני אקח את פרנסוא לטיפול נמרץ בבית חולים!"
"הוא יהפוך לאפר." הפרופסור אמר.
"אבל אני לא יכולה לחיות בלעדיו…."
"גם אני לא," הפרופסור לחש. "חכי שעה. אני אתקשר אליך."
כעבור שעה צלצל המכשיר והפרופ' שאל: עדיין חושך אצלכם?"
"חשוך כמו בקבר." ליאת השיבה.
"את בטוחה שזה טיפוס?"
"כך הרופא אמר." היא השיבה. "פרנסוא שלי סובל מכאבי בטן, חום גבוה מאד, אינו מסוגל לאכול ולשתות, ראשו מתפוצץ מכאבים ועל עורו הופיעה פריחה בגוון ורוד בהיר. היום הוא התחיל לשלשל דם."
"מתי יעלה השחר?"
"עוד ארבע שעות בערך."
"חכי בחורשה בשלוש לפנות בוקר." הפרופסור אמר. "אשלח את החללית עם שליח שיביא אנטיביוטיקה."
"תודה!!" לילך מחתה את הדמעות ורצה לטירה.

הפרופסור לא התמהמה. בשלוש נחתה החללית. הדלת נפתחה כדי סדק, השליח הוציא יד ואמר: תני לו כלורמפניקול. שתי קפסולות כול ארבע שעות. החום אמור לרדת תוך שלושה ימים.

החללית המריאה, ודמות זהובת שיער בכתונת לילה עמדה ליד חלון הטירה, הביטה בליאת שמתעטפת בגלימה ורצה אל הטירה. קתרינה כיסתה בידיה על פניה ורעדה באימה.
ליאת רצה לחדר השינה, פתחה את פיו של בעלה המעולף ותחבה שתי קפסולות לגרונו.
"מה את עושה?!" קתרינה התפרצה לחדר השינה. ליאת רעדה כמו עלה. בחפזונה, שכחה לנעול את הדלת.
"מה זה??" קתרינה נטלה את חפיסת התרופות. "את מרעילה את אבא שלי?"
"ששש…" ליאת הניחה את ידה על פי הנערה. "אם אביך לא יבלע את התרופה, נאבד אותו בטרם תזרח השמש," היא הפצירה בנערה.
"מכשפה!" הנערה צווחה מתחת ליד המכסה על פיה.
"ולמה שארעיל אותו?" ליאת שאלה ודמעות בעיניה. "אנא, קתרינה, גם אם אינך מבינה כרגע, הניחי לי לטפל באיש ששתינו אוהבות, בבקשה!"
"יהי כרצונך." הבת אמרה. "אבל אני אשאר בחדר, לראות שאמת בדברייך."
"הישארי כרצונך. אבל הישבעי שתבלמי את פיך ולא תספרי דבר ממראה עינייך בחדר הזה!"
"אני נשבעת." קתרינה הניחה יד על ליבה.
לא נותרה לה ברירה, ליאת חשבה. אם ייפח האב את נשמתו, יבוא הקץ על הנשפים בירושלים.

תוך ימים אחדים חל שיפור במצבו של האב. החום ירד, הוא קם מהמיטה, מתח את זרועותיו, עמד ליד החלון, הניח לשמש ללטף את פניו וביקש קערת מרק.
קתרינה לא ידעה את נפשה משמחה על החלמת אביה, אך פחד סתום חלחל אל ליבה. היא התהפכה על משכבה בלילות, מכוסה זיעה קרה, והקיצה מחלומות מסויטים בהם הופיעו רעלים בצורת כדורים כחולים וציפור קדמונית זוהרת בין צמרות העצים.
הסוד בעבע ורתח בקרביה, עד שלא עצרה בעצמה ולחשה את הסוד באוזנה של בת המלך, שהייתה חברתה הקרובה. ומשם קצרה הדרך.
בבוקר חג הפסחא, כאשר לבשו פרנסוא, ליאת ובנם דוד את מלבושיהם הטובים ופנו אל המרכבה שעמדה להסיעם לתפילה בירושלים, הוקפה הטירה שלהם באספסוף רב, אבירים על סוסים נושאי חרבות, נשים זועמות וילדים מצווחים:
"ליאונורה המכשפה!"
פרנסוא מאן להתרגש. הוא יצא מהמרכבה וקרא אל ההמון: "האם התבלעה דעתכם, אנשים? מה רציתם מאשתי טובת הלב?"
"היא פגשה ציפור מרחפת ענקית בלילה!" הקולות זעקו. "החלמת מהטיפוס משום שרקחה לך שיקוי של מכשפות!"
"לשרוף אותה!"
"להעלות אותה על המוקד!"
הקולות געשו כמו גלי צונאמי, חיצים כוונו אל המרכבה ולפיד בוער הושלך לעברם.
פרנסוא זינק למרכבה, וזעק לרכב: "מהר, לנוס מפה!"
הרחב הצליף בצמד הסוסים, המרכבה דהרה בסערת אבק וההמון הזועם בעקבותיה.
"את לא מכשפה אימא!" דוד חיבק את ליאת.
"היש אמת בפיהם?" פרנסוא הרים את קולו מעל לצווחות האספסוף. מתוך האבק, הביטה ליאת בעיני בעלה, שהלהבות החמות נמוגו מהן, ואת מקומן החליף כפור של חשד.
היא לא השיבה, וכאשר דהרה המרכבה בעיקול הדרך, סמוך לעצים צפופים, היא נדחקה מעל ברכי בנה, פתחה את הדלת והתגלגלה בין העצים. קרסולה התעקם, אך היא לא השיתה את ליבה לכאבים, ורצה, מתנשפת, במורד ההר, עד שאיתרה תעלה, נשכבה בתוכה, כיסתה את עצמה בענפים והמתינה לרדת החשיכה הסמיכה.
"מזל שטרם המציאו את החשמל," היא חשבה כאשר מחתה את הדמעות, שלפה את מכשיר הקשר מן החזייה וחייגה לניו-יורק.
"פרופסור בורנהם, שלח מיד את החללית."
"אבל… הוצאתי הון לפני שבוע בלבד. מה קרה עכשיו?"
"אספר לך הכול במשרד. חלץ אותי מכאן, מהר…"
***
"שוטה שכמותך!" הפרופסור פסע הלוך ושוב על השטיח במשרדו בניו-יורק. "ידעת היטב שאסור לנו להתערב במהלך ההיסטוריה!"
"מה יכולתי לעשות?" ליאת ישבה מכווצת ומזוהמת על הכורסא, וכוס תה בידיה הרועדות. "אם בעלי היה נופח את נשמתו, היה זה סופו של המחקר."
"יכולת להמשיך כאלמנה מכובדת, אבל לא נדון בזה עכשיו…." הפרופסור רטן.
"לולא קתרינה הארורה והפה הגדול שלה היינו צולחים את פרשת הטיפוס בשלום." ליאת בכתה והפרופסור הושיט לה טישו.
"לא נספר דבר לאיש." הפרופסור התיישב לידה על הספה. "כולי תקווה שבעלך היקר לא יכתוב על הפרשה בכתביו."
"אתה תחזיר אותי לטירה, נכון פרופסור?" ליאת נשאה עיניים מפצירות. "השארתי שם ילד."
"זה יהיה מסובך ואולי בלתי אפשרי." הפרופסור נשף. "נצטרך לעבוד קשה כדי לתקן את הטעות שלך. היית צריכה להתגנב לטירה בזהירות, לשים לב שאיש לא מבחין בך."
***
המהומה לא מיהרה לדעוך. ירושלים געשה, אבירים על סוסים חיפשו את המכשפה והכינו ערימת קרשים על מנת להעלותה על המוקד. תחנוניו של פרנסוא לא הועילו. בצר לו, העלה את כאבו וספקותיו על הכתב.
"אני אשוב לעבר, אכתוב מכתב לפרנסוא, אנסה להסביר…" ליאת הציעה, אך הפרופסור עצר בה. אמר שפרנסוא, על אף השכלתו החרבה ואופיו הנוח הוא בן ימי הביניים שינק את האמונות התפלות עם חלב אמו. ליאת התחננה שיבדוק בספרי ההיסטוריה מה עלה בגורל בעלה ובנה. האם נשארו בירושלים או נמלטו ממנה. הפצירה שימצא פתח לחזרתה.
הפרופסור נעתר, משום שמחקרו פורץ הדרך נעצר. הוא גייס מומחים נוספים, ויחד עם ליאת ואנשיו ישבו לילות ארוכים ונברו בספריות, בכתבי יד עתיקים וסרקו מסמכים באינטרנט.
כעבור חודשים אחדים גילו שפרנסוא ובנו לא עמדו עוד בנטל המילים הרעות, ופרנסוא חשש שמא יאשימו אף אותו ואת בנו בכשפים. ובאחד הלילות, ארז את חפציו, הכין שני סוסים, צרר מעט חפצים והשים את פעמיו צפונה, דרך סוריה וטורקיה, במסע ארוך ומייגע למולדתו בחבל שמפיין בצרפת. לאחר חיפוש ארוך בספרים, מצאו את שם הטירה בה התמקמו פרנסוא ובנו. הוא לא נישא מחדש, אך קיבל מכתב מקתרינה, שנישאה לאחד האצילים של ירושלים והצרה שהמכשפה נעלמה ולא הייתה לצידה על מנת לקשטה בתכשיטיה ביום הכלולות.

הפרופסור ואנשיו התקינו את חללית הזמן וכיוונו את מנועיה לחבל שמפיין של תחילת המאה ה – 12. ליאת צררה את חפציה, לחצה את ידו של טייס החללית בפעם האחרונה, ורצה אל טירתו של פרנסוא, שעמדה בראש גבעה ומגדליה מוארים בלפידים.
כשהגיעה לפתח, מתנשמת וליבה הולם כמו תוף, לא ידעה אם יאספה בעלה בין זרועותיו, אם יקפוץ בנה על צווארה, או שיסבו את פניהם ויורו למשרתים להכין את המדורה.
כשנקשה בשער, היו השמים ורודים וקרניים ראשונות של שמש האירו את פניה.
"מי את?" שאל שומר לבוש שריון וחרב בידו.
"אמור לנסיך פרנסוא ולדויד שליאונורה ממתינה להם." היא אמרה.
"ליאונורה המכשפה?" השומר נסוג אל השער.
"לא אעולל לכם כול רע." היא הבטיחה.
"חכי כאן." השומר נעלם בפתח הטירה.
היא נשענה על החומה, שפתיה יבשות, אך ידיה רעדו ולא עלה בידה להכניסן אל התיק ולמשוך בקבוק מים.
ואז – רץ עלם לקראתה והשמש שיחקה בשיערו הבהיר. הוא קפץ על צווארה, ונשק על שתי לחייה. מכובד משקלו, נפלה אל העשב. העלם הושיט לה את ידו. היא קמה, השיבה חיבוק, נשקה לזיפי זקנו ובחשה בשיערו הרך. ומתוך החיבוק, הבחינה בגבר גבוה ששערות שיבה אחדות זרקו בבלוריתו וזקנו.
"אבא, אימא שבה אלינו!" דויד אמר וצחק לסירוגין.
פרנסוא עמד מולה ומדד את דמותה מכפות רגליה עד שורשי שיערה.
"נותרת כפי שהיית לפני שנעלמת…" הוא מנה על אצבעותיו, "שש שנים, ארבעה חודשים וחמישה ימים… הכיצד?"
"אני אסביר הכול." ליאת אמרה.
הוא שתק. מדד אותה במבטיו.
"אתה עדיין סבור שאני מכשפה?" היא שאלה.
"בואי לטירתי. אכין לך מרק חם וכוס יין. את עייפה מאד." פרנסוא שילב את זרועו בזרועה.