אני אוכלת שוקולד (וחושבת)
אני חושבת: מפגרים, מפגרים, אדיוטים, מטומטמים, חולי נפש, חלאות המין האנושי, רוצחים, רוצחים, רוצחים, רוצחים, רוצחים, רוצחים, אני חושבת את זה על המיטה, יושבת מכוסה בסדין בצבע 'צהוב עדין' שעלה חמישים ותשע תישעים בסניפ הקרוב של שופרסל דיל. רותם ממשיכה להקריא משפטים על המיטה שלידי,
'שתיים בזמן מקומי', היא מכריזה,
אני אומרת:' בצוהריים?, מי יהיה במועדון בצוהריים?, '
'אני לא יודעת, ניראלי שהיה מצעד או משהו' ואז היא מראה לי תצלום מסך של פלאפון של מישהו. אני נרכנת קרוב אליה וממצמצת כמו עיוורת צבעים.
אנחנו מדברות ועונות לעצמנו, ברצפ לוגי מושלם. רותם מחילפה דפים על המחשב ובסופ מדליקה סרטון של אובמה, שחור ויפה, עם צדעיים מכסיפיים. הוא אומר שמתקפה נגד אמרקאים לא משנה הדת הגזע המין והאוריינטציה המינית שלהם היא מתקפה נגד כל האמריקאים, שצריך לחשוב איך להגיב על כך, שגם חוסר תגובה היא תגובה ואנחנו צריכים לחשוב אם זה סוג האומה שאנחנו רוצים להיות.
'זה בשידור חי' רותם אומרת כשהוא עוזב את המקרפון והרקע מאחוריו נשאר חלק ודומם. אחכ היא מדליקה עוד סרטון, הפעם עקום ומהבהב, עם שמים שחורים וניידות שמהבהבות באדום-כחול. הפסקול שקט עד שמתחילים לשמוע יריות. 'תסגרי את זה, תסגרי אתזה' אני צועקת, עם רגליים משוכות קרוב אלי, מציצה מתחת לסדין בצבע 'צהוב עדין'. עוד יריות. 'תסגרי את זה כבר!'
'זה רק המשטרה יורה על היורה' היא אומרת.
'לא אכפת לי!'
היא לא סוגרת, הסרטון פשוט נגמר והיא עוברת לדפ אחר.
'זה בטח היה בשתיים בלילה' אני אומרת לבסופ כשהיא מתלוננת שלא כתוב כלום. כמו שאמרתי: רצפ לוגי מושלם.
בnew York times הם קוראים ליורה מיסטר זידאן, רותם מקריאה.
אחכ כל אחת מאתנו עושה דברים אחרים, ואני מנסה לא לחשוב, אבל אני חושבת: מפגרים, מפגרים, מטומטמים, חיות, רוצחים, רוצחים, רוצחים. אני סוגרת את הספר שלי קמה מהמיטה והולכת לסלון, תומר ואלי צועקים לי בהתלהבות. הם עומדים מרותקים תחת המנורה מביטים בעכביש על חוט, ממש מעל לבית של הפלימוביל. הוא דקיק כלכך, כמו קשר מפולגן של מקלעות תיל, בהתחלה זה ניראה כאילו הוא מפרפר, אבל בעצם יש רציפות בתנועות, הוא זורק את רגליו לכל עבר במין ריקוד משונה ואיכשהו עולה למעלה לאט לאט. תומר ואלי ואני מריעים. שומרים על מרחק בטוח, של גועל והתפעלות. נימאס לי בסופ ואני ממשיכה למטבח ולוקחת קוביית שוקולד. אני כמעט מתיישבת ליד השולחן, אבל ברגע האחרון מתחרטת, אבא ואמא כבר שם, הם אוכלים חתיכת פאי גבינות ענקית ביחד ומדברים. אני חוזרת, תומר ואלי צורחים זה אל זה מנופפים במקלות וקולבים בידיהם.
'אל תהרגו אותו!' אני צועקת על שתיהם בלי לעצור אפילו מהליכתי אל החדר. אני מותירה אותם מאחור- ואז חושבת שוב- רוצחים, רוצחים, רוצחים- כי מיסטר זידאן הרג חמישים אנשים ואלי ותומר נופפו בקולבי פלסטיק מול עכביש. אני סוגרת את הדלת מאחורי, מתיישבת בחזרה במיטה ופותחת את הספר.
אני אוכלת שוקולד.
תגובות (0)