???

הנפש עולה על גדותיה ומציפה כל חלק בגוף.

אני מרגישה שמוחי עוד רגע קט, עוד מחשבה או הרהור יתפוצץ, לא יהיה מסוגל לאכלס בתוכו את כל המחשבות שמטריפות את ראשי.

השפיות נפרדה ממני כבר מזמן, והשיגעון חוגג בתוכי אוהה איך הוא חוגג, מזמין למסיבותיו את מר יאוש ועצב וגברת חרדה, וריקנות.

אני מרגישה כל כך חלולה בפנים כמו מקל חלול.

מביטה אל העולם ולא רואה בו טעם. המיטה והשמיכות קוראות לי להצטרף אליהן. והשינה מפתה אותי להיכנס לעולם החלומות, שם יותר רגוע וטוב.

הפתיל שפעם הוא היה קיים, עם הזמן התקצר, ולפתע נעלם. אין לי סבלנות לאיש.

הכעס בוער בי, מרעיל כל מי שמתקרב אלי בזעם אדיר.

והדמעות, הן מאגר בלתי נדלה הן תמיד יהיו שם שאני מתפרקת, ירדו במורד לחיי מלוחות, ורטובות.

והביטחון והדימוי העצמי כבר מזמן בגובה של הרצפה. לא אני ולא איש הצליחו להרים אותן ולו סנטימטר מעל הרצפה.

והיכן, היכן החומה שאני כה משתוקקת לבנות מפני אנשים שפוגעים סתם מעירים הערות. החומה ההיא אולי תועיל ולו במעט להפסיק להיפגע מכל אמירה.

הכל גועש ומבעבע בפנים, המוזיקה לא עוזרת להירגע את הבעבוע ולו במעט ואף לא אדם.