סיפורים מן העבר

סיפורים מן העבר
אדים מתפתלים ההבילו מספל הקפה שנח על השולחן לידה. היא הכינה אותו לפני כמחצית השעה, ורק המחמם הפנימי של הכוס שמר על הקפה מלהפוך למשקה תפל. למען האמת, הכינה אותו רק בשביל ריחו; הוא היווה מעין ארומת־רקע שהתמכרה אליה במהלך השנים – הרגל ששאבה מאמה.
שיערה השחור היה סתור על מצחה, ורגלה הימנית, עטוית מכנס עשוי הטלאים, נחה בנוחות יתר על משענת הספה. מאז שזכרה את עצמה, היא תמיד הייתה נתונה בתנוחה הזו כשקראה.
רשרוש קל עלה מהדפים המצהיבים; הלחות הגבוהה שמחוץ לבית לא עשתה עמם חסד, בטח לא כשמיזוג האוויר ברכבה החליט לשווק חיים. היא הזיעה על ההגה כל הדרך חזרה מחנות הספרים הגשמיים.
היא לא ידעה מדוע האנושות ויתרה עליהם, בסופו של דבר. בכל תקופת ילדותה התרוצצו הטענות כי אלו לעולם לא ייעלמו מן העולם, וכי ריח הדפים ותחושת מגעם המלטף – דבר שעליו יכלה להעיד ממקור ראשון – לעד יישארו.
היא לא ידעה מה השתנה, אך כיום הם כמעט ואינם – כל שנותר היו חנויות ספרים מעופשות, ואנשים החולים בנוסטלגיה, כמוה.
בכל פעם ששמה ידיה על ספר, החלה בטקסה הקטן – היא התחילה בליטוף הכריכה, מחפשת כל פרט, קמט או בקע שיעידו על סיפור הספר, לפני שזה יספר לה את הסיפור החבוי בתוכו. לאחר מכן, היא פתחה עמוד אקראי בספר והריחה כל פיסת דיו, מתענגת על כל רגע ומדמיינת את המכבש טובע על הנייר – אז לבן – את חותמו, ורוקם בו את העלילה, התיאורים והדמויות, על כל חייהן ומעלליהן. לבסוף, היא פתחה את העמוד הראשון, מיששה בידיה את המרקם שלו ופתחה בקריאה, נשאבת אל העולם שבתוכו.
וזה היה מצבה באותה העת, גופה רפוי בתנוחה-לא-תנוחה, ועיניה מרפרפות על המילים, מחפשות בהן חיים ומשמעות.
כה שקועה הייתה, שאפילו לא שמעה את דלת ביתה נפתחת ברשרוש מפתחות קל. היא לא שמעה את טפיפות נעלי העקב המתקרבות אליה, ואף לא את אנחות הייאוש המתמשכות.
"את חייבת להפסיק לעשות את זה. יש אנשים שבאמת שותים את הקפה הזה, את יודעת."
רק המהום אקראי נשמע בתגובה.
העיניים הירוקות התגלגלו מעלה, והידיים הלבנות, עטויות כסיות משי שחור, השתלבו על חזהּ מכוסה בד התחרה, תחתיו בצבצה חזייתה הלבנה. שיערה הבהיר היה פזור לכל אורך גבה הארוך, שעמד ישר וגאה.
היא חיכתה כך במשך חצי דקה, אבל סבלנות לא היו אחת ממעלותיה. היא סידרה את המשקפיים שאוזנו על קצה אפה הקעור קמעה בנגיעה אחת, והתקרבה אל זו השוכבת על הספה, הספר לא מש מידיה. היא ידעה היטב מה יעתיק את עיניה מהדפים המעופשים.
"שֹרה, את שוב טבועה."
כפי שציפתה, ראש הספר לאט-לאט ירד לכיוון גרונה של שרה, ומבט זועף נגלה אליה, קמטי הצחוק הקטנים סביב עיניה ושפתיה המלאות מעמיקים בו. היא לא התאפרה כלל – לא שזה הפך אותה ליפיפייה פחות.
"כמה פעמים אמרתי לך – לא לקרוא לי ככה", התעקשה והתעכבה על כל מילה, "אגם."
גם אגם הזעיפה את פניה והקשתה אותן. "מצטערת, נורית, אבל זאת הדרך היחידה שלי לקבל את תשומת לבך כשאת תקועה בעבר", עקצה אותה.
"אם רק אשתי הייתה מנשקת אותי כשהיא באה הביתה, ונותנת לי להמשיך בחיי בשלווה, אז אולי היא הייתה מקבלת את תשומת לבי יותר בקלות", החזירה לה נורית באותו הטון.
"טוב, אם לא היית כל כך מקובעת בעבר, בוודאי היית רואה שאנחנו צריכות קצת יותר כסף, והבטלנות שלך", היא הרימה את כוס הקפה, "ובזבוז הקפה שלך, בטח שלא יעזרו לנו."
נורית הורידה את רגלה מהספה והתיישבה עליה, פניה עדיין זעופות והשיער עודנו סתור על מצחה.
"אל תזעיפי אליי פנים כמו ילדה קטנה. לקחת את המכונית למוסך היום?" היא הפנתה אליה את גבה והחלה ללכת אל חדר השינה שלהן, מותירה מאחוריה שובל של חיקוי לבושם שריחו יקר ויתר.
"טוב…" נורית מלמלה והורידה את עיניה אל כפות רגליה, שאותן שפשפה זו בזו.
"אני לא אוהבת את הטוב הזה", הסתובבה אליה אגם בחצי גוף.
"אני הוצאתי את המכונית…" התחילה בשקט.
"ו?"
"אה…"
"תני לי לנחש", הפסיקה אותה אגם והסתובבה במלואה, מתקרבת אל הספה מצדו השני של השולחן. "בטח התבלבלת בדרכך למוסך – אפילו שהאוטו הוא חצי נהג אוטומטי – ונסעת לחנות הספרים. אני צודקת?"
"אכן", חייכה חיוך ביישני, יודעת שזה ירכך את לבה של השנייה.
"לא… בלי החיוך הזה!"
"איזה?" היתממה נורית והרחיבה אותו.
"זה!" הצביעה על שפתיה המעוקלות של אשתה. "החיוך הזה!"
"אני לא יודעת על מה את מדברת…" נורית התקרבה אליה ונשקה נשיקה קלה לשפתיה, שעד מהרה הוחזרה בנשיקה ארוכה יותר מצדה של אגם.
כשהתנתקו האחת מהשנייה, הן הביטו זו בזו, חום אל מול ירוק, כמו פריחה חדשה מעל לאדמה פורייה, ורק אדי קפה מפרידים ביניהן, כמו היו ערפילי בוקר אביבי.
"את מבטיחה לי שמחר תשלחי את המכונית למוסך?" לחשה אגם, כמו מצטערת להעכיר על האווירה.
"בשבילך, גם אקטוף פרחים ממאדים."
אגם חייכה קלות, גומות החן שלה נחשפות במלוא הדרן, והסומק שלבשה על לחייה התגמד לעומת האודם שכבש אותן; הייתה לה היכולת הזאת, לנורית, לגרום לה להאדים כמו בפגישתן הראשונה. היא הסיטה את השיער מעל מצחה של נורית אל מאחורי אוזנה – היא אהבה את השיער שלה, אפילו כשהיה נוקשה לפעמים, במיוחד משום שסירבה לחפפו עם השמפו המיוחד שקנתה לה.
"אסתפק בזה שתמצאי עבודה", החיוך התעמעם משפתיה.
אגם ניתקה את קשר העין והשפילה אותו אל עבר הגוף שאותו כה אהבה. חליפת הטלאים, שיצאה מן האופנה מזה חמש שנים, ישבה עליה כמו שק, מעלימה כל פגם שאולי היה בגופה, וגרמה לה לרצות להתכרבל בתוכה.
שתיקה מביכה השתררה בין השתיים.
"אולי אהיה סופרת?"
אגם הרימה את ראשה באחת, מוודאת כי אשתה צוחקת, אולם היא נחרדה לגלות את פניה הרציניות של נורית. היא נאנחה ארוכות, אספה אליה את כפות ידיה הנקיות של נורית, ונשקה להן.
"מספיק עם השטויות. הרי את יודעת שאף אחד לא קורא בימינו; בשביל זה קיימים סרטי מציאות מדומה."
"אני קוראת", ענתה בפשטות.
"את, ועוד כמה?"
"בטוח יש עוד."
"מעולם לא כתבת משהו!" הזדעקה אגם קלות.
" אני… כן…" מלמלה נורית.
"את… כותבת? למה לא אמרת לי?"
"מעולם לא שאלת. ואת אשתי – את אמורה לדעת את זה." זו לא הייתה האשמה כמו שזו הייתה אכזבה.
אגם הביטה בה, כולה מבוישת מכישרונה, והתביישה.
"בואי נעשה עסקה."
נורית הרימה את ראשה, מסוקרנת.
"תמצאי עבודה – כל עבודה – ותחזיקי בה מעל חודש, ואני אדאג למצוא מישהו שמבין בזה בשבילך."
היא הנהנה כתשובה. "סיכמנו. אני מבטיחה שלא אאכזב אותך."
"אני אוהבת אותך", הוסיפה, נשקה לה שוב, הניחה את ראשה על ירכה של אגם, חוזרת ופותחת את הספר.
"גם אני אותך", השיבה לאוויר, לבה מלא תקווה, ושיחקה בשיערה של נורית, ששקעה בעולם אחר.