נגמר, הכל נגמר.

פותחת את העיינים
מביטה בעיתון
הכל באדום וכל כך גדול
מתבוננת על התמונה שלך,
במי שהיית
רואה את היופי
את האושר שנראה דרך העיינים שלך
אני עוצרת לשניה
ומבינה
זה נגמר
הכל
כל החוויות
כל הילדות
כל דבר שהיית בו,
כל דבר שהיית בו.
פשוט נגמר
בבת אחת נגמר
נעלם, לא. זה לא הגיוני.
אין מצב שזה ככה
אני לא מצליחה להאמין
לא מעכלת
רק בוכה
ומתפללת לקום מהסיוט הזה, הסיוט המתמשך הזה.

עברה שנה,
סיימתי את הקורס, הקורס שחלמנו עליו. שראינו אותנו שם ביחד, אחת ליד השניה, כמו בחלומות שלנו.
עברו שנתיים
השתחררתי, נסעתי לדרום אמריקה, כמו שדמינו.
כמו שרצינו.
עברו חמש שנים, התחתנתי, היית חסרה לי פה במסיבת רווקות, בבחירת השמלה, בלעמוד לצידי ולשמח אותי.
עברו להם עוד ארבע שנים, אני פה עם הילדים, אני יושבת פה איתם מסביב לשולחן שישי,
לצידנו יש כיסא ריק, הכיסא שלך.
הוא עדין ריק, הוא מחכה לך
בטוח שתחזרי, עד שנה הבאה.