בזמן שחיכיתי לליאת פרק- כג

מה שתאונה אחת יכולה לעשות ליחסים

את עלפוני מעירות שלוש סטירות לחי, שתיים בלחי שמאל ואחת בימין. כשעיניי נפקחות, הבלגאן סביבי חוגג והכול מוצג לי בערפול חושים כזה. כל מיני קולות מוכרים יותר ומוכרים פחות מדברים בהמולה מסביבי, ולי נשאר לנחש שהם כולם בלי יוצא מהכלל רוצים רק בטובתי.
"כואב לי נורא בכתף" אני מייללת חלשה, וברגע שאני רוצה לגעת, הכתף קוראת אותי ומשדרת גל איום של כאב.
"סמדר, תקשיבי. הכתף שלך יצאה מהמקום ומזה הכאבים החזקים. מה שאני הולך לעשות עכשיו זה להחזיר אותה למקום, טוב?" את פניו אני מזהה אבל לא ממש יודעת מי זה.
"אתה יודע איך לעשות את זה?"
"כן. אל תדאגי, אני חובש ומתנדב במד"א הרבה שנים." הוא מרגיע אותי, ואני מבחינה שהוא הכי קרוב אליי והאחרים פינו לו מקום. אחרי שתיקה קצרה הוא מוסיף "זה יכאב קצת אבל אין ברירה, אני מוכרח להחזיר את הכתף למקומה לפני שנוכל להעביר אותך מכאן." וכבר תוך כדי הדברים הוא נצמד לגופי כשפניו מופנות אליי, ובמהירות מסחררת אני חווה את הדבר הכי איום ונורא והכי כואב שאי פעם חוויתי בחיי הקצרים. צווחת אימים שלא דמיינתי שאני יכולה לצווח ככה, מפלחת את אולם הייצור, ונלווים לה קולות צעקה שכמעט כל מי שסביבי עכשיו, מוציא מפיו באופן ספונטאני. הדמעות ניגרות ממני ללא הפסקה אבל כשהזעזוע הראשוני הולך ושוכח, הכאב מעט פוחת ואז אני מבינה שהכתף כנראה שבה למקומה.
הוא כורע לידי ומנסה לחייך, לא בהצלחה גדולה אני מוכרחה לציין, אבל פניו מסגירות דאגה וחשש.
"מה את מרגישה ברגליים? כואב לך שם?" לנוכח שאלתו אני משפילה מבט ומגלה שרגליי כבר לא תקועות בין הגלילים הכבדים. מסתכלת עליהן וחרדה לעשות איזה צעד שעלול להכאיב לי.
"לא יודעת… אני לא מרגישה שום דבר חריג. זה טוב או רע?"
"בואי תנסי לעשות איזו תנועה, תנסי לקום טוב?"
לפני הניסיון, אני מעזה לרגע להרים את הראש ולהציץ בקהל שמקיף אותי. מי שעיניי קולטות ראשונים אלה דווקא דינה וכל הילדים שעומדים קצת רחוק מאחור, והיא מחייכת אליי חיוך עם איזו אשמה בעיניים. גידי, מנהל הייצור, שנמצא באמצע לא מראה איזו מנהיגות ראויה לציון. לידו, ניצבת רוויטל, כנראה המזכירה שלו או מה שזה לא יהיה. ברגע שבו אנחנו מצליבות מבט היא משפילה את עיניה לרצפה. אולי מבלי להרגיש אמרתי לה משהו עם עיניי. סרגיי המבוהל שמחזיק סיגריה כבויה בפה ובטח מת להדליק אותה, לא יודע איפה לשים את עצמו מהאטרף בו הוא נמצא. ועוד כמה מעובדי קו הייצור שחילצו אותי.
"אי… כואב. כואב נורא." אני מתפתלת.
"אם כואב לך זה סימן שאת לא משותקת וזה כבר טוב כשלעצמו." הפעם אני מזהה המון חום וטוב לב בקולו. "את חושבת שתוכלי להתרומם ולעמוד? הנה, אני מחזיק אותך." הוא מושיט את כף ידו לשלי.
אני מגייסת כוחות ממקום שנראה לי שאין בו כאלה ומופתעת לטובה, ואיכשהו על רגליי אני מצליחה להתייצב. את עיקר הכאב אני מזהה בקרסול הימני, כאב עז, דוקרני וחודר כמו מקדחה למוח. באופן טבעי רוב משקל הגוף מוטה שמאלה כדי להקל על הכאב, אבל אז אני מקבלת תזכורת חריפה מהכתף, שלרגע נעלבה שנטלה ממנה הבכורה "בהצגה."
כואבת וחבולה ומרגישה הכי מסכנה על הפלנטה, אני משעינה את זרועי על כתפו של הבחור החובש, ומדדה איתו לכיוון מכונית שמחכה לנו על הכביש ליד דלת הכניסה לאולם הייצור.
"ניסע למרפאה כדי שיבדקו אותך, ויחליטו אם את צריכה להתפנות לחדר המיון או לא." הוא אומר לי כשאני מתכופפת ונכנסת למושב האחורי. אז, בעזרתי, מניח את רגלי הכואבת על גבי החלק הפנוי במושב, ומתיישב מקדימה.

איך שאני מתייצבת ביוצאי מתוך הרכב מצפה לי הפתעה. "ילדה שלי, מסכנה שלי… כואב לך? איך זה קרה?"
"אימא די, אני בסדר. קצת כואב זה הכול." ברור שבמציאות אני לא יודעת איפה לשים את עצמי מרוב הכאבים… אבל אסור שאימא תרגיש. היא עוד תתעלף לי פה…
הוא ממשיך לתמוך בי ואימא משתרכת אחרינו סופקת כפיה ומייללת גם בשבילי, ואנחנו נכנסים יחד למרפאה, שם, למזלי הרב, מקבלת את פנינו רונה, האחות שאני יותר אוהבת מהשתיים.
כשאני מתיישבת ומניחה את רגל ימין על גבי מתקן מיוחד שהיא מקרבת אליי, אימא נותרת לעמוד לידי ומתעקשת ללטף לי את הראש ליטופי רחמים מעצבנים. רונה מקלידה למחשב בקווים כלליים את פרטי המקרה, כפי שמוסר לה הבחור.
"סמדר, תרגישי טוב. אני מוכרח לחזור לעבודה."
"תודה על הכול." אני מחייכת אליו בקושי ולוחצת את ידו החזקה שמושטת לי בחום.
"באמת, אני לא יודעת איך להודות לך. כל כך הרבה תודה… " פונה אליו אימא.
"שטויות. באמת. הכי חשוב שסמדר תהיה בריאה, ברוך השם יש בורא עולם תודה לאל. שתדעי לך גברת, לבת שלך היה היום נס גדול."
"לפי מה שאני שומעת זה באמת היה נס" אומרת רונה, "אני בטח לא צריכה לספר לך איזה כובד הגלילים האלה." ראשית, היא פונה לבעיה בכתף. אחרי שאני חושפת אותה היא ממששת בזהירות וברגישות רבה, עוצרת ברגע שהכאב ניכר בי היטב ובוחנת מה הלאה. אחר כך אני חולצת את נעל ימין ומסירה את הגרב, ובמאמץ רב מיישרת את הרגל חזרה על גבי המתקן. רונה בוחנת אותה היטב מכל זווית ומציינת את הנפיחות הקלה שאפשר כבר לראות בקרסול. היא מסובבת את כף הרגל ימינה ושמאלה ושוב ימינה ושמאלה, ובנקודות מסוימות לוחצת קלות כדי לשלול הבחנה כזאת או אחרת. כל הזמן הזה אימא ממש מתאפקת שלא להעיק, ושומרת על שתיקה שמגבה את האחות במלאכתה. "בנוגע להתעלפות שלה… את לא חושבת שצריך לתת את הדעת יותר לעומק?" היא שואלת בהיסוס כשההתאפקות מגיעה לקיצה. "אימא… תני לה לעשות את העבודה נו…" אבל רונה מחייכת חיוך מאוד מרגיע. "לפי דעתי ההתעלפות הגיעה כתוצאה משילוב של כמה סיבות. קודם כל כשכתף יוצאת ממקומה זה כאב שקשה להסביר במילים, רק מי שעבר את זה יודע. זה גם כאב שקשה לעמוד בו ולכן התעלפות היא מעין מנגנון הגנה של הגוף למצבים כאלה. שנית, הבהלה שיצרה כל הסיטואציה הזו ביחד עם כאב שמשולב בשני מקומות שונים בגוף, בהחלט יכול להיות שזו הסיבה. ובנוסף, יכול להיות שחולשה או עייפות שקדמו לתאונה הוסיפו." בלי להגיד דבר אני מייד מסכימה עם החלק האחרון של המשפט, וגורפת פתאום חיוכים מפתיעים משתיהן לנוכח פיהוק לא מתוכנן.
"אני לא חושבת שיש סיבה להגיע לחדר המיון." אומרת רונה אחרי שהיא מסירה ממני את הקליידוסקופ, ואחרי שבדקה לי לחץ דם. "הכאב בשני המקומות מובן וצפוי בעקבות הפגיעה היבשה, ומלבד מנוחה מוחלטת אין יותר מה לעשות. אני יכולה להרגיע אתכן שאין נזק ממשי, בקרסול זה אפילו לא נקע, כי במקרה של נקע התנועה מוגבלת יותר. אני אתן לך כדורים להקלה על הכאב וארשום אותך בתור לרופא בעוד יומיים, או.קי?"
ביציאה החוצה מן המרפאה אני פוגשת את אבא, שמגיע הרבה פחות נסער אחרי שאימא הספיקה להגיד לו מה הן הבחנותיה של האחות. אימא אמרה לו את הדברים בניסיון לגייס אותו לצידה, ולעמוד על כך שניסע לחדר המיון בכל זאת, אבל אבא קיבל את דעתה של האחות.
"אם אני מבטיח לך לא להציק יותר מדי, את מוכנה לנשיקה?"
"כן, אבל אחת בלבד ואחרי זה אנחנו עפים הביתה כי כואב לי נורא."
הוא מנשק ומעביר לי קשקוש בשערות, ותומך בי בדרך לרכב המונע שאיתו הוא בא לאסוף אותנו. בהיכנסי לתוך הרכב מן הדלת האחורית, הרדיו פועל בבס עמוק על "הכול דיבורים" בגלי צה"ל, וכמו שאני מניחה בזהירות את הרגל על חלק מהמושב, אני שומעת את קולו הנעים של רפי רשף "אחרי השיחה עם מנכ"ל חברת החשמל, מה מתאים יותר לשמוע אם לא את השיר הוותיק הזה?" מייד אני מזהה את קולה המיוחד של רותי נבון שחודר מבעד לקלידי הפסנתר, וזה זורק אותי בבת-אחת לרגעים הנפלאים שהיו על מושבו האחורי של רכב אחר אתמול בלילה. שניות ארוכות אני שוכחת מהכאב ומוצפת כולי באור ועוד אור ובעוד יותר אור. "שיט… אני לא מאמינה שזה קרה לי." אבא ואימא מייד שואלים מה קרה.
"אתם יודעים מי כתב את השיר הזה שהיה עכשיו ברדיו?" אני שואלת כשברקע כבר קריין החדשות מקריין.
אימא ממלמלת משהו בנוסח "עכשיו לא הזמן לשטויות כאלה כשהבריאות שלך בראש מעיינינו."
ואבא לעומתה מנסה לשתף פעולה ומהרהר בקול. "אני כמעט משוכנע שזה אהוד מנור זיכרונו לברכה. כן. לא יכול להיות אחרת." אבל אני באכזבה גדולה שוברת לו את התזה מייד.
"מאיפה לך הביטחון הזה?"
"זה פשוט לא הוא וזהו."
"יכול להיות שרותי נבון כתבה את זה בעצמה. שווה לבדוק."

אבא נוסע חזרה לעבודה ואימא ואני עולות לאט-לאט במדרגות הביתה.
בהיכנסי לחדרי אני מתה מעייפות, אני בטוחה שברגע שאניח את הראש על הכרית אני כבר אהיה בחלומות, אבל אז, הנייד, שעד עכשיו משום מה שתק באופן לא מוסבר, מנגן ומנגן.
"הי לילי" אני מנסה לגייס כוחות.
"ממי את חיה?"
"לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה חיים, אבל מוקדם מידי לתלות מודעה על מועד הלוויה."
"את לא יודעת מה זה, כאילו חבל לך על הזמן. יש שמועות שמסתובבות בקיבוץ שמינימום את הולכת להיות על כיסא גלגלים."
"וואלה? מה, לכל החיים?"
"לצמיתות בייבי, לצמיתות. רגע, תגידי, מה קרה בדיוק?"
בשלב זה אני מנסה לגייס כוחות נפשיים, תוך כדי התיישבות ככה על המיטה והרמת הרגל. אני מספרת לה על הסיור ועל איך ששקעתי בבלבלה שלי ו… "רגע, רגע, את חייבת לפרט" היא עוצרת את שטף הדיבור. "מה? לפרט על מה?"
"באיזה בלבלה שקעת. זה קשור לאהובתך הבלתי מושגת?" אני מאשרת את שאלתה לחיוב אבל עוצרת את סקרנותה הספציפית בעניין, עם הבטחה לשוב לזה בעוד שנייה. ובשטף אחד וללא עצירות אני מגיעה לסיום תיאור התאונה. "וזהו… ועכשיו אני מתה מכאבים ולא בא לי כבר כאילו… להתחיל לפוצץ את עצמי בכימיקלים."
"וואי… איזה מזל… תתארי לך מה היה קורה אם הוא לא היה מבחין בך… אני לא יודעת כאילו, מה הייתי עושה בלעדיך. הייתי מצטרפת אלייך לשמיים" ואחרי שהיא קצת שותקת, מוסיפה "היית מקבלת אותי נכון? היית זורקת להם איזו מילה טובה עליי? על החברה הכי הטובה שלך?"
"לילי… תעשי לי טובה כאילו… בואי נחליף נושא."
"טוב. רגע, את חייבת לי איזה פירוט על מה חשבת באותם רגעים. זוכרת?"
"מה, לילי, אין הנחות לנכות? כאילו… אני לא מסוגלת כרגע. תביני אותי, טוב?"
"אוי בטח, בטח. תנוחי חמודה וקחי כדור, מה אכפת לך?! אם קיבלת את זה מהאחות כאילו, אז היא יודעת למה. קחי, שתוכלי לישון ולספר לי אחר כך מה היה." אנחנו נפרדות עם הבטחה שלה לבוא אליי יותר מאוחר בערב.

כשאני מנתקת אני מגלה פרצוף מתוק שמציץ לי בחרך הדלת הצר, והנשימות המהירות שלו נשמעות כמו שיוף נייר זכוכית על עץ. "בוא הנה כדור צמר שכמוך, בוא לאימא." משום מה אני נורא שמחה לראות אותו, וזה הדדי, אלא שהמסכן כבר היה קופץ על המיטה ועליי ממזמן אם היה יכול. לכן אני מנסה לקום מהמיטה ולפתוח לו את הדלת שייכנס. חג' מתלהב ומחייך כמו כלב לקראתי. באותו הרגע אזור הכתף מקרין לי כאב נוראי, שאני מייללת מייד והולמת בייאוש עם אגרופי על המיטה. "סמדר, מה העניין?" קוראת אימא מהמטבח. אני מתאמצת לאללה העיקר שלא להיעזר בה ומרגיעה אותה תוך כדי ש "הכול טוב." ברגע שהוא עובר מהחרך שהתרחב קצת, חג' מזנק פנימה לחדר ומייד אחר כך עליי. אני לא מספיקה לעצור אותו ומועדת ונופלת ישר לרצפה, אימא שומעת חבטה ורצה ישר אליי. "חג', מה זה צריך להיות? צא החוצה מייד!" הוא מתקפל ומתבאס לאללה המסכן.
"לא, אימא. בבקשה תני לו להישאר." היא מושיטה לי את ידה ואני מתרוממת לאט ומשם עוברת להתיישב חזרה על המיטה. אימא ממש מתה לנזוף בי אבל מגלה בגרות יוצאת דופן, ורק מסייעת לי לחלוץ נעליים ולהסיר חלק מבגדיי, במיוחד בחלק שבו אני צריכה להיפרד מהשרוול והיא זו שמושכת אותו עבורי. "לא יודעת מה חשבת לך, אבל יאללה למקלחת. תראי איך את נראית, כולך שחורה."
"כן, אני מתארת לעצמי, הרצפה במפעל ממש מזוהמת ואני השתטחתי עליה חופשי."
כשמגבת נקייה למותניי אני מנסה להתעלם מהחיוך של אימי, וחולפת משם למקלחת.
"את צריכה את העזרה שלי, חמודה?" היא קוראת לי מבעד לדלת מבחוץ, ואני משתוממת איך היא מגלה "תעצומות נפש" של ממש בהתנהגותה איתי, בזמן שאני מסתבנת בזהירות וחופפת את שיערי.
"כבר סיימתי, אימא. תודה."
"כל כך מהר? מה בוער… את הרי לא הולכת מכאן לשום מקום."
"נכון. אני לא" אני עונה לה בהפתעה בפותחי את הדלת, ובהיפגשנו פנים לפנים, אחרי ההתנגבות החפוזה. אימא לא מסתפקת בזה ודוחפת אותי קלות חזרה פנימה למקלחת. "בואי, תני לי לנגב לך לפחות את השיער טוב יותר, כולו רטוב עדיין." והיא אשכרה נוטלת מידיי את המגבת, ואז אני נחשפת בתחתונים צהובים עם ציורי מיקי ילדותיים, ובגופייה לבנה נטו ואפילו ללא חזייה. אני קצת נבוכה מזה וזה מצחיק אותה. היא מנגבת את שיערי בקרצוף ובטלטול הנה והנה, ואני לא זוכרת את הפעם האחרונה שהיה לשתינו רגע כזה. "תראי אותנו, אנחנו זקוקות לתאונות כדי למצוא רגעים של חסד, אה?!" ואני רק נוהמת איזו הברה ממולמלת כיוון שאני לא יכולה להנהן עם ראשי המקורצף, ולא מוצאת אף מילה אחת לסתור את דבריה!
בסיום הניגוב, אימא מוסרת לידיי את המגבת הרטובה למדי ומנשקת פתאום לשיערי, כאילו רצתה להגיד לי כמה היא מתגעגעת לרגעים האלה וכמה הם חסרים לה.

"רק שהוא לא יעלה על המיטה" מצביעה אימא על חג' שמכורבל למרגלות המיטה שלי. "ותעשי לי טובה תישארי לשכב. את זקוקה למנוחה אמיתית. טוב?"
כשהיא מגלה עווית כאב שאני מנסה בכל כוחותיי להסתיר, היא בכלל לא מהססת ובן רגע שולפת כדור אחד מהחפיסה שהבאנו שנמצאת על ארון הבגדים. לכמה רגעים היא נעלמת כשבידיה בגדיי המלוכלכים בדרכם לסל הכביסה, ואז שבה עם כוס זכוכית מלאה מים. "יאללה, ילדה גדולה שלי, פה גדול!" אני מחייכת חיוך מאולץ ומוותרת על האקט הילדותי, פשוט לוקחת מידיה את הכוס ואת הכדור, וכעבר שנייה אין כדור והכוס הריקה מוגשת לה חזרה ברוב פאר והדר.

אימא יוצאת, ואני, מכוסה בשמיכה, שוקעת בהרהורים כשראשי ככה על הכרית והאצבעות שלי מטיילות בכיף ומעסות את הצמר המדובלל של חג', ששרוע על שטיח הרגליים ליד מיטתי. מלא דברים חולפים לי בראש כמו סלט, דברים שחוויתי בעיקר בכמה ימים האחרונים שבהחלט היו מלאי אמוציות וחוויות. כמו שהעיניים נעצמות ואני מרגישה הקלת-מה בכאבים, אני הולכת ושוקעת לי בדמדומים נעימים שכאלה, מין ציפה בעולם קל וללא דאגות מיותרות וללא אהבה מכבידה וכאלה… ואי שם בקצה המציאות מנגן לו מכשיר הטלפון הנייד המעצבן הזה. מנגן ומנגן ולא חושב להפסיק. ובסוף כן מפסיק אמנם. 'יופי' אני מהרהרת לעצמי, 'לא צריך לענות עכשיו. רק להירדם ולצלול עמוק לתוך המימד האחר'. אבל אז זה חוזר ומנגן. והנגינה חודרת לי למוח שוב ושוב ולא עוזבת. 'אוף… איזה עצבים איתכם אנשים. תנו קצת שקט.' כשהמצפון המעיק עליי מנצח, אני מושיטה את ידי ולוקחת את הטלפון הנייד ומסתכלת מי זה המתקשר. "סמדר, רק הרגע שמעתי מה קרה. מה איתך? איך את מרגישה כרגע?"
"ככה ככה" אני עונה לאיתמר. "חלשה נורא ודי כואב לי בכתף וברגליים."
"אוי, מסכנה שלי… מה לא הייתי נותן כדי לקפוץ אלייך עכשיו…" ולפני שאני מספיקה להשחיל איזו מילה שתמנע ממנו להגיע, הוא מתנצל על ההססנות הרגעית ופוסק שהוא כבר מגיע ו… מנתק.
"… לא, איתמר. בבקשה אני… אוף, איזה באסה איתך… "
שוב מניחה את הראש, ולמרות שאני אמורה לא להירדם עכשיו אלא לחכות לו, העייפות מכריעה אותי צ'יק צ'ק.
ובכל זאת…
הפעמון מצלצל ואימי עונה, וכמה דקות אחר כך היא שמחה מאוד לראות אותו ואומרת לו שהוא האדם הנכון בזמן ובמקום הנכון. ומתוך סבך העייפות שאופף אותי כשעיניי עצומות בחוזקה, כאילו בין שינה לערות, אני מרגישה איך איתמר ניצב שם בפתח חדרי ליד הדלת, ומסתכל עליי שוכבת במיטה מכוסה. המבטים האלה, יש בהם כוונות כאלה וגם כוונות אחרות, אלה לא מבטים נקיים והכוונות שבאות איתם גם הן לא חפות ממזימות שונות. ולכן אני ממצמצת בעיניי ואיכשהו פוקחת אותן ומשתדלת נורא לזייף לעברו חיוך עלוב. חג' מתעורר בעליצות וניגש לברך אותו באושר. "טוב שמישהו כאן שמח לראות אותי…" הוא תוקע לי בחיוך פגוע משהו. בתגובה אני מושיטה יד אחת גבוה ומנסה לעשות איתה איזו תנועה. "מה זה? מה את מנסה להגיד?"
"אני מקשקשת בזנב, דפוק, אתה לא רואה?" וכשאני מורידה אותה מטה אני מרגישה קצת את הכתף למרות הכדור שלקחתי, והגבות מתקמטות בכאב מורגש. איתמר קרב וכורע ליד מיטתי, ובלי לבקש רשות הוא מושיט יד ומחליק אותה בעדינות על ראשי. כשאני מנסה להגיד משהו הוא לא נותן לי בשום אופן, ואז מתקרב עוד יותר ומנשק לי במרכז הראש. "מסכנה שלי… אני אוהב אותך כל כך שאין לך מושג. לא הייתי סולח לעצמי לרגע אם חס וחלילה היית נהר…"
"על מה לא היית סולח בדיוק? אתה לא יכול להיות צמוד לתחת שלי עשרים וארבע שעות ביממה כאילו."
"אני יודע, אבל בכל זאת… אולי אם לא היינו מתרחקים ככה אז המחשבה שלך הייתה צלולה יותר ו… ולא היית מוסחת כאילו… היית חדה כמו שאת תמיד." אני מסובבת את כל הפנים אליו ומה שאני חשה באותו רגע זו חמלה. חמלה כזו שלא תאפשר לי להגיד לו את האמת.
בלי יותר מדי מילים הוא שולח ידו וסוגר את דלת חדרי עד הסוף, אחר כך מתיישב לידי ממש על שפת המיטה, חולץ נעליים, פושט חולצה…
"מה אתה עושה, איתמר?" הוא ממשיך באותה נחרצות שלא מתאימה בכלל לאיתמר של התקופה האחרונה. במהירות מרים את שולי השמיכה ודוחק אותי באלגנטיות הצידה, ואנחנו מצטופפים יחד באותה המיטה הצרה. הכתף כואבת וגם הקרסול עכשיו מתעורר אבל למרבה הכעס על עצמי, גם משהו אחר מתחיל להתעורר אצלי. הוא שוכב על הצד וככה גם אני, שנינו זה מול זו מביטים ושותקים. היד שלו לא מסוגלת כמובן להישאר במקומה לצידי גופו, והיא מושטת לעברי ומחפשת לפלס לעצמה דרך למשש את בטני. ידי מורידה אותה פעם אחת ועוד פעם, ובפעם השלישית מניחה לה להחליק שם הלוך וחזור, עד שאני מודה בפני עצמי שזה נעים לי ושאני מתחילה להתחרמן. 'אוף… למה? אני רוצה להיות נאמנה לאור ורק לה, וכל פעם שאיתמר מרשה לעצמו ולא נעצר, שם אני שוב נכנעת לו.'
גופינו מתחככים יחד וזה נעים ככה מתחת לשמיכה, והוא מרשה לעצמו לנשק אותי קודם על המצח, ואחר כך קרב עם שפתיו לשפתיי ואני מרגישה את הנשימות שלו מהאף מדגדגות אותי, אבל מקמצת אותן חזק ובכוונה. אז כדי להרגיז אותי הוא מעביר את הלשון הרטובה שלו על מצחי ועל עיניי ועל שפתיי הקמוצות, ובאיזה רגע אני לא מתאפקת ומחייכת ואז הוא כובש אותי בנשיקה שאותה תכנן. והנשיקה הזו פורצת עבורו את המחסומים שעד לרגע זה היו איתנים ובלתי עבירים! והלשונות מפלסות לעצמן חללים בתוך הפיות, וכשזה קורה, מה לעשות… נהיים חרמנים עוד יותר. האגרוף שלי קצת מכה בכתפו של איתמר בכעס כזה על עצמי שאני לא עומדת במילה שנתתי לעצמי, והוא רק מנצל את זה לטובתו המניאק. הוא יודע מצוין לכבוש אותי וכבר היד שלו מטיילת במקום שרצה להגיע מההתחלה, וכשאני מתנשמת בכבדות הוא נכנס עם פניו מתחת לגופייה ושפתיו מוצאות את שביקש. "די איתמר… אתה… גורם לי לייסורי מצפון… אה… עוד, כן… " אני אש ולהבות ולוהטת ונושכת לו בעורף, כשידו השנייה כבר גולשת מבעד לתחתונים וכמעט מקבלת שם כוויה ברותחין שציפו לה. ואז…
דפיקות חלשות על דלת חדרי, ואחריהן עוד דפיקות.
אני קופאת על מקומי ורגליי נסגרות בעוצמה אדירה על כף ידו של איתמר, מבוהלת ומגורה בו זמנית ותיכף מקבלת שבץ לב. המניאק הזה עוד צוחק לו עד שחוטף כאפה לצוואר, ועומד על כמה שאני רצינית.

"בואי ניכנס. אני רוצה אם… לראות אותה ולדבר איתה."
"לא, אני לא חושבת שזה רעיון טוב, ניצן."
"אבל אם… אימא, אם… אני רוצה לראות אם סמדר בסדר ושלא כואב לה."
"היא ישנה חזק. אם היא לא שמעה שדפקנו בדלת סימן שהיא ישנה."
"מה, אם, ואנחנו לא נעיר אותה?"
"לא, מותק שלי, כמו שאת לא אוהבת שמעירים אותך מהשינה פתאום, ככה גם סמדר. וסמדר חולה. נכון?"
"אם… נכון. אבל אה… אימא, אני יכולה להיכנס לתת לה נשיקה מבלי להעיר אותה?" שקט ארוך. "בבקשה אימא, בבקשה. אני מבטיחה לא להעיר אותה."
"ואת ישר יוצאת החוצה? מבטיחה? לא להישאר ולהציק לה, טוב?"
הדלת נפתחת בכמה דחיפות הזזה שמנסות להיות חרישיות…
____________________________________________