בזמן שחיכיתי לליאת פרק- כב

יום בלתי שגרתי בעליל

אל שולחננו מצטרפות אורית ורז. אני מבקשת יפה מיותם, שייחלק לשתיהן חלק מקוביות העץ הצבעוניות, כדי שגם הן תנסנה להרכיב כל מיני צורות מהן. העיניים שלי כמעט מעצמן נסגרות ואני מתה להניח את הראש לרגע על השולחן. לא אכפת לי מה יהיו התוצאות לזה. מצידי, אני חושבת, שהילדים יקרעו את הרשתות ממקומן או שיצבעו את כל קירות חדר האמבטיה. אני רק רוצה לישון. אבל אז איזה קול פנימי ומצפוני כזה, לא מניח לי לממש את רצונותיי, וסוטר ללחי שלי שתי סטירות דמיוניות חזקות מספיק ליומיים. תוך כדי שאני מחלקת תה בכוסות שלהם, אני מציצה שוב ושוב לעבר הדלת. ניצני עוד לא הגיעה לגן וזה נראה לי חשוד. כבר מאוחר. אני גם עסוקה בלנחש האם תהיה זו אור שתלווה אותה לכאן, או שמא גידי שיחליף את אשתו ויהיה ג'נטלמן לשם שינוי. כמו שהמבטים תקועים על הכניסה לגן, וברקע אני שומעת את תחילתו של ריב שמסתמן והולך בין יותם לרז, אני גם חווה פתאום הבזקי זיכרון חזקים מאתמול בלילה. איך אור קמה ממושב הנהג החוצה בידיים שמכסות את החזה שלה, ואיך אנחנו מתנשקות במושב האחורי, והיא מושיטה את רגליה היחפות ונעה איתן על חלק גופי התחתון, אחרי שהורידה ממני את מכנסיי, ונדמה לי שאני הולכת ומתחרמנת שוב רק מלהיזכר בזה… אוי, אלוהים כמה שזה היה טוב… ופניה היפות נחקקות למולי, ממשיות בדיוק כמו המגע הקל של ידה של דינה על כתפי פתאום. "מה קורה לך, סמדר? את לא שמה לב שהם רבים?"
"אוי, סליחה." אני נבהלת ומרגישה נורא, וממהרת לבלום את ידו של יותם המונפת לתת אגרוף לרז. דינה כבר אוחזת ברז ומונעת ממנה מלהעיף עליו את התה מתוך כוסה שלה. "אבל זה לא פייר, דינה. זה לא פייר בכלל, למה הוא יכול להתיז עליי את התה שלו, ואני לא?"
"די, יותם. די! שמעת אותי? תפסיק עם זה מייד. תפסיק." הוא נלחם בי, והוא לא חלשלוש בכלל הקטנטן הזה… בסוף הוא פורץ בבכי כזה של גבר קטן. מן בכי כזה שמתחיל ממש סמוי, במין אבחה מצויצת כזו עם נשיפות סמויות ובלתי רצויות. ואחר כך הפנים שלו אדומות כמו האדום מתמרור העצור, ואז הוא נלחם ונלחם. ואם הוא לא מצליח להשתחרר אז הבושה והכלימה עלולות להרוג אותו ממש. וכאן אני מבינה, שכדי לחוס עליו מפני העלבון הקטלני, אני חייבת לשחרר קצת ולתת לו לברוח לאיזו פינה לבכות בסתר. כולנו הרי היינו ילדים פעם. אז אני ממש בזהירות משחררת לו את היד המאוגרפת, ומוכנה היטב לכל סימן שהוא יראה שהוא עט על רז לתת לה באבי-אביה… וברגע שזה באמת כמעט קורה, שתינו, דינה ואני יחד, צועקות ממלוא הגרון "לא!" כזה, שגם רז נרתעת לאחור בבהלה וגם יותם נבהל ובורח משם כדי למצוא מקום רחוק לבכות בו. בשלב הזה לוקחת דינה את רז הכעוסה, להחליף לה את חולצתה הרטובה לחלוטין מתה חם, תוך כדי שהיא מצקצקת בלשונה ושואלת את עצמה "לא חבל?!"

אוף… איזה בוקר סוער. אם ככה הוא מתחיל היום הזה, מעניין איך הוא ייגמר… וכאן, כמו פטיש גדול שבא לי על הראש בבת-אחת, אני נזכרת בשתי משימות דחופות וקשות לביצוע שממתינות לי. הראשונה, שברור כשמש שאין מצב בחיים שאני מצליחה לבצע אותה בזמן, צריכה להתבצע עד השעה חמש אחר הצהריים. העבודה בכתב! עד עכשיו אני לא יודעת מי כתב את השיר הזה. איך לעזאזל אור מעלה בדעתה שאני אצליח לעמוד במשימה? הרי רק בארבע אני אוכל לצאת מכאן. אפילו אז, אין לי כלום כתוב… ומה אם אורנה נסעה היום? מי יוכל לעזור לי? והדבר השני זה השיחה עם איתמר. יו… איחס… רק המחשבה להתחיל להתפתל שלא להעליב את הנעלב הזה… די. לא. לא יכולה עם כל המחשבות המעיקות האלה. איזה יום נאחס, איזה יום כבד. אחרי לילה כזה מדהים, זה כמו לצנוח למטה בלי מצנח.
אני חייבת להשיג מהמתוקה שלי ארכה. חייבת. והיא פשוט חייבת להבין אותי. אם היא אכן מרגישה משהו אליי אז היא תעזור לי. "דינה, איפה ניצן? יש לך מושג למה כאילו עוד לא הביאו אותה לגן?"
"חולה. אימא שלה התקשרה לפני עשר דקות להודיע."
"וואי… באמת? מה יש לה?"
"כאב ראש ובחילות, ככה נאמר לי. אני לא בטוחה שזה לא פינוק לשמו." אני יודעת לא מהיום את דעתה של דינה, לגבי מחלות של ילדים. היא לא מאמינה גדולה בלהשאיר ילדים אצל ההורים בבית. למרות שבמערכת החינוך בארץ כולה, לא רק כאן, דוגלים בלנתק את הילדים החולים ולבודד אותם שלא ידביקו אחרים. דינה נאלצת בחרוק שיניים לקבל את המדיניות. מה גם שבכלל לא היא הגננת אלא יונית. ויונית דווקא כן בעד להשאיר אותם.

אחרי שהעברתי מגב עם סחבה על הרצפה, במקום שבו יותם שפך את התה שלו, וניגבתי גם את השולחן, והתפעלתי לחיוב מהמגדל בבל שאורית בנתה במו-ידיה שלה בעמל רב, תוך כדי התעלמות מכל מה שקורה מסביבה, אני חותכת שנייה לשירותי הזאטוטים, ומתכופפת ומציצה במיני מראה שעל הקיר. השקים שמתחת לעיניים שלי מזעזעים ממש. טוב שלא זכיתי לחקירה מאחד הילדים.
אני מוכרחה לנסות איכשהו להשיג לי פטור חלקי מהיום עבודה הזה. ככה זה לא יוכל להימשך. יש עליי אחריות עם הילדים. אחריות, שעד עכשיו הוכחתי שאני לא ממש ראויה לה.
משנכחנו שתינו שכולם כבר הגיעו(חוץ מניצן החולה), ושני שולחנות העבודה מלאים עד אפס מקום, דינה ואני מתרוצצות כמו שתי עכברות מסביב לזנב של עצמן, דואגות לפקוח כל אחת מעימנו שבע עיניים שלא יתפתח ניצוץ חדש שיוביל לקטטה בין חלק מהילדים. "סמדר, גשי תתחילי להכין את ארוחת הבוקר. אני מעכשיו אשגיח לבד על הילדים."
"רגע, אנחנו שתינו לבד היום? כאילו… איפה כולן?"
"צרוף מקרים בעייתי. יונית בחופש, רווית, שנשארו לה גם ככה רק יומיים לעבוד, חולה היום. ו… זהו. נשארנו רק את ואני. מזל שאת הגעת, אחרת…"
פאק… הלכו לי התוכניות.
איכשהו, ורק אלוהים יודע איך, אצליח לשרוד את היום הזה כאן בגן, אבל מה יקרה אחר כך? איך אני אצליח לעמוד במשימות האחרות בזמן? בא לי לפרוץ בבכי. אבל אז אני איראה חלשלושה בעיניי הילדים, שזה לא דבר טוב.
אני מניחה על הגז סיר בינוני שבו טבולות במים חמש עשרה ביצים, ומנמיכה קצת את האש. בזמן שהביצים מתבשלות, אני מתחילה לקצוץ ירקות העונה שטופים. עגבניות, מלפפונים, כמה עלי חסה, צנוניות קטנטנות קצוצות ראשים, פלפל ירוק וסירות דקות של גמבות, וקוביות מיניאטוריות של בצל יבש. כשהסלט קצוץ דיו ומעורבב במעט שמן זית ומתובל יופי, אני שולפת מהמקרר גביעי קוטג' וגביעי גבינה לבנה שלושה אחוזי שומן. אחר כך מוציאה מהארון תחתיי קופסאות שימורים של נתחי טונה בשמן, ובזמן שרגלי האחת סוגרת חזרה את הארון, וידיי עסוקות בלפתוח את המכסים בעזרת פותחן ידני, אני שואלת את דינה "מי כתב את השיר חשמל זורם בכפות ידייך?" היא חושבת בקול רם ואז עונה.
"את מכירה את זה שאת יודעת את התשובה, אבל דווקא ברגע האמת זה בורח לך?"
"שם ארוך מאוד אני חייבת לציין." שתינו צוחקות. בשבילי זו הפעם הראשונה היום.
"תראי, אני זוכרת שהלחינה אותו נורית הירש וששרה אותו רותי נבון. אבל מי כתב אותו לעזאזל… רגע, לא אהוד מנור?"
"מה יש לכולכן מאהוד מנור?" אני מסתובבת לדלת, בטוחה ששמעתי את קולה הרך והסמכותי של אור, אבל מסתבר לי שזה היה רק קול שדיבר בתוכי. "זיכרונו לברכה התכוונת, אבל לא, זה לא הוא. כאילו… תאמיני לי, בזה אני דווקא בטוחה." אני עונה לדינה ומרסקת את נתחי הטונה עם מזלג, אחרי ששפכתי את כל השמן לכיור. "אולי זה מיקי מאוס" נשמע קולו המתחכם של מוני מאחורי גבי.
"או… בוקר טוב אליהו." 'מברכת' אותו דינה.
"לא, לא. אני חושבת שזה אפונה וגזר ישבו במקרר." ובעקבות נופר פוצחת דינה בשירה, מלווה עצמה בתנועות ידיים גדולות, ומעודדת את הילדים להצטרף. "אפונה וגזר ישבו במקרר, ויחד עם בטטה התחילו לקטר. תדליק ת'מנורה בקיר, כי חושך מצרים, אז בואו נשיר." חלק מהילדים יודעים חלק מהמילים ומצטרפים אליה, מי במלמול ומי בשירה לא רעה בכלל. "תנו לגדול בשקט בערוגה בכפר, שם תזרח השמש גם מחר." כשהמים בסיר שעל האש מבעבעים די זמן, אני מכבה את הלהבה, נוטלת מגבת בשתי הידיים ומרימה את הסיר מהגז, ושופכת את המים בזהירות רבה שלא לפגוע בביצים הקשות, גם כן לתוך הביוב בכיור. ומצטרפת תוך כדי כך לשירתם. "תנו לגדול בשקט בערוגה בכפר, שם תזרח השמש גם מחר, תנו לגדול בשקט בלי לקפוא מקור, רק קצת זבל, מים וגם אור(!)." אוי… אני מגלה שאני מתאהבת בשיר הזה מחדש. כשהשרים מגיעים לבית השני שמדבר על הישיבה במחבת, ועל השוד ושבר כי נשפך שם שמן מכל עבר, ועל זה שמישהו גפרור הדליק וזה כבר לא מצחיק… כאן אני אומרת לעצמי שזה כבר יותר מידי בשבילי. זה כאילו הירקות של הסלט והביצים המבושלות שהכנתי, עושים נגדי מרד וממאנים לשמש ארוחת בוקר. או… שלא ישנתי מספיק זמן הלילה.

נופר, אלישבע ואסף מתנדבים בהרמת אצבע, לעזור לערוך את השולחנות.
שלושתם, כל אחד בתורו, נוטלים צלחות פלסטיק וסכו"ם וספלים חדשים ועורכים אותם על השולחנות.
הסלט כבר מחולק בשתי קערות פלסטיק שמנמנות ועגולות, ובזהירות רבה נוטלים אותן שניים מהם ומחלקים לשולחנות. כשהן שם, דואגת דינה לתת לכל אחד מהילדים חופן סלט צבעוני וססגוני, שנותן תיאבון רב כשמסתכלים עליו, ולהניח להם ישר על הצלחות. אני כבר סיימתי לקלוף צ'יק צ'אק את כל הביצים ואני מחלקת אותן בעצמי ישר לצלחות. אחרי זה נותרו עוד הצלחות עם ממרח הטונה, גביעי הגבינות השונות, פרוסות הלחם הלבן הטרי שנפרסו דקות למדי, ולסיום, שני קנקני נירוסטה מלאים בקקאו חם ומריח מצוין.
בתיאבון לכולנו.

בסיום ארוחת הבוקר, לא לפני שאני עומדת לשטוף את כל הכלים, ושני ילדים, אחרים מאלה שערכו קודם, מפנים הכול מהשולחנות ומנגבים אותם, אנחנו מתכוננים כולנו ליציאה לטיול לבקר במפעל גלילי הפלסטיק של הקיבוץ.
"כולם לשים כובעים על הראשים, קדימה. להסתדר בטור בחוץ." אומרת דינה. היא מובילה בראש הטור ואחריה כולנו הולכים, במה שנראה כמו אימא אווזה וכל האפרוחים האווזונים שלה אחריה. מייד מההתחלה נפתח פער בין הראשונים לאחרונים, אני מנסה להחיש את צעדיהם לצמצום הפער ולא תמיד מצליחה. "נו, רז, קדימה. את לא יכולה להיות אחרונה כל הזמן כאילו… תראי איפה דינה וכולם. תיכף נאבד אותם."
"אוף… חם לי. אני רוצה הביתה."
"אין הביתה, מצטערת להגיד לך. תצטרכי להתאמץ יותר." אני לוקחת את ידה ואנחנו רצות קדימה ובקושי מדביקות את כולם.

בתוך אולם הייצור שבמפעל אנחנו נוקטות במשנה זהירות, ומצמצמות את הילדים לקבוצה קטנה ומלוכדת. אני אישית מאוד לא אוהבת מקומות שכאלה, הרעש והריח וכל הגריז שיש בכל פינה באולם, גורמים לי לסלידה ולבחילה. עוד יותר היום. אבל מצד שני אני לגמרי לא מופתעת שנפל עליי 'התיק' הזה לבוא לכאן היום, כאילו המשכו של יום דפוק כזה. הילדים, לעומת זאת, רובם מאוד נלהבים לבקר בפנים. אנחנו ממתינים וממתינים, אבל רק אחרי כמה דקות מספרת לי דינה למה. "מנהל הייצור החדש אמור להגיע בכל רגע, ולערוך לילדים סיור מודרך עם הסברים."
"החדש? לא ידעתי שיצחק אלף סיים את תפקידו."
"הוא סיים. כן. הוא יוצא עם משפחתו לשליחות מטעם הסוכנות-היהודית לאיזושהי מדינה בארצות הברית."
כמו שהיא מספרת לי את זה, מתוך משרד הממוקם במבנה גבוה באולם עצמו, משרד מנהל הייצור, יוצא גידי חרוב בכבודו ובעצמו, ולגופו סרבל עבודה כחול. הוא יורד את המדרגות בנון-שלנטיות ובחיוך שחצני, והשיער שלו קופץ כזה עם כל מדרגה ומדרגה. כששתי הרגליים שלו הנעולות נעלי עבודה שחורות, חדשות ומבריקות, ניצבות שתיהן על רצפת הייצור והוא כולו קורן מאושר, הוא מביט פתאום מעלה למשרדו, ומנופף עם זרועו לשלום. אני מאמצת את עיניי מהסקרנות לראות למי הוא מנופף. מה?! יכול להיות שניצן איתו פה? ייתכן שהם שיקרו לדינה? יש מצב כזה? ואם כן, אז למה שלא יוריד אותה לפחות עכשיו כשכל ילדי הגן כאן? אני בכל אופן לא רואה שם כלום.
"ילדים, תגידו שלום לגידי."
"הי, אבא של ניצן." ממהרים חלק מהילדים להתלהב. ודינה ממהרת לאשר את דבריהם.
"איפה ניצן? למה היא לא באה לגן היום?" שואלת נופר. גידי דווקא נראה מרוצה מתשומת הלב סביב ניצן, אבל דינה מצננת את ההתלהבות הכללית לטובת הסיור. "ילדים, אבא של ניצן הוא האחראי על כל מי שעובד על המכונות השונות. הוא יסביר לנו עכשיו איך מייצרים גלילי פלסטיק מההתחלה ועד לסוף הייצור." גידי מכחכח בגרונו קצת, רואים שהוא עוד לא לגמרי משופשף בעניין. אחר כך הוא מזמין את כולנו לעמדה הראשונה, בה "מגיעה עגלה ועליה בד לבן שהוא חומר גלם בעצם, את שוליו מחברים לשולי הבד מן העגלה הקודמת במעין תפר כזה, והבד מתחיל לרוץ במהירות ולעבור צביעה על צד אחד שלו." אנחנו מתקדמים משם הלאה, כל הזמן מקפידים שאף אחד לא יעבור בסנטימטר אחד מעבר למעקה הברזל הצהוב, הלוא הוא מעקה הבטיחות. "המכונה הגדולה הזאת שפה" הוא מסביר, ושוכח לרגע שהקהל שלו הם רק ילדי גן, "צובעת את הצד האחד של הבד הלבן בצבע, ומעניקה לו בכך את תכונת הפלסטיק."
"למה?" שואל איתי בצדק.
"זה פשוט מאוד, כי לצבע שנמרח בחום רב על הבד יש תכונה של חומר פלסטי. בעיקר החוזק של החומר." הוא מסביר, ומביט במבט כללי על הילדים. אני מתבוננת בו ורק דבר אחד יכול לעלות למוח הזה שלי ברגע זה. אני חושבת על האיש הזה שכל כך הרבה מזל נפל לו בחייו, שלו הייתי אני במקומו, הייתי פשוט המאושרת שבכל בני האדם. הייתי מתעוררת עם החיוך הכי יפה בעולם והייתי מחבקת את אשתי, אור המקסימה, חיבוק שאינו מסוגל להשתמע לשום פנים אחרות. והייתי מרעיפה עליה נשיקות מפה ועד לעולמי עד! והייתי סוגדת לה ומלטפת את ראשה ומעניקה לה מתנה ענקית מהלב, ובכלל לא הייתי מוכנה לצאת מהמיטה כל כך מהר. גם אם היו קוראים לי בביפר להגיע מייד לאולם הייצור, כי יש בעיה עם המוצר. ודבר אחד בטוח מעל לכל ספק! לעולם-לעולם לא הייתי עושה שום דבר מאחורי גבה של אור. פשוט, כי לא הייתי רוצה אף אחת חוץ ממנה.
וכשאני מקיצה ממחשבותיי אני מגלה שנותרתי לבדי בעמדה הזו, ושהילדים ביחד עם דינה ובהובלתו של האיש ההוא, נעלמו ממזמן מתווך הראייה שלי.
הם מתגלים במרחק רב מאוד אי שם בסיום תהליך הייצור. אני ממהרת לשם, ואז כמעט ונדרסת בדרכי על ידי מלגזה העמוסה בגלילי בד סגולים, שמגיחה פתאום מתוך איזה מבוך צר בשולי אולם הייצור. ברגע שבו מבחין בי הנהג, הוא בולם בלימת פתע בבהלה, ובאותו הרגע המשטח עם כל הגלילים מאבד את שיווי משקלו, מתנודד וצונח מטה. הגלילים הכבדים נעתקים ממקומם כשהרצועות הקושרות אותם נבקעות ונקרעות, והם מתפזרים ומתגלגלים לכל עבר. ברגע שזה קורה אני קופאת על עומדי מהשוק, ולא יכולה לזוז. "זוזי! עופי משם!" צורח עליי הנהג בכל גרונו והיד שלו נשלחת להראות לי נואשות למה הוא מתכוון. טראח. במהירות שיא פוגע בי אחד הגלילים בכל הכוח, ולפני שאני מבינה מה נהיה, אני חוטפת עוד אחד בקרסול, ומועדת לרצפה המאובקת ומשתטחת עליה. כשאני כבר למטה, המומה וקפואה, ממשיכים הגלילים לדהור אליי והיות ואני נמוכה, אני נפגעת גם בכתפי בעוצמה רבה ומייד באותו המקום גם פעם שנייה. המכות היבשות מוציאות ממני צעקות כאב מבוהלות וזה כשלעצמו מעורר פאניקה באולם. סרגיי, נהג המלגזה המבוהל, שתמיד אנחנו צוחקים עליו כי הוא נורא מזכיר את האח עם השפם מהאחים מרקס, רץ אליי בהיסטריה וידיו מונפות מעלה ומטה. הוא צועק ומתנשף, ולוקח שחטה אחרונה מהסיגריה, לפני שהוא מועך אותה על רצפת האולם. "לא נורמאלית. למה עושה ככה, קופץ פתאום בדרך שלי?" הוא מקלל ברוסית וצועק בקווקזית וממלמל בבוכרית ומה לא? ואז מגיעים שני אנשים נוספים בריצה מבוהלת, ואני מבחינה איך אחד מהם עוצר ברגלו, גליל כבד נוסף שהייתי ממש בתוך מסלול הגלגול שלו. "את בסדר? את מרגישה את הגוף?" שואל האדם השני שמגיע אליי, צחי פרץ. אני מנידה בקושי עם ראשי למרות שאני לא ממש יודעת עד כמה זה נכון לגבי כל הגוף. גל עצום של כאב מתדפק על הכתף שלי וגורם לי לזעוק מייד ולהתקפל. אני אוחזת בכתף הכואבת ולא מתאפקת. פרץ מהיר של בכי מעצבן ובעיקר מביך,יוצא ממני בספונטאניות, והעיניים חיש-מהר מטשטשות מהדמעות. שניהם מתקדמים באיטיות אליי, תוך כדי שהם אוחזים במאמץ רב בגלילים החוסמים את הדרך ומניחים אותם זה ליד זה. מבעד לכאביי אני מזהה את המאמץ שנדרש להם כדי להרים כל גליל וגליל, ומתחילה לפחד מהנזק שייתכן ונגרם לי. עוד כשחוסמים את דרכם מספר גלילים, לפני שכל הדרך פנויה, אני רואה כיצד אנשים מתקבצים מסביבי מכל קצוות האולם, מתקבצים ובאים ועל פניהם ללא יוצא מהכלל חרדה גדולה. אוי לא…! הילדים… הם גם רוצים להתקרב ועל פניהם חרדה גדולה. הבנות ממררות בבכי כשהן רואות אותי ומישהי רוקעת ברגלה, וממאנת לסור הצידה, ומעבר לזה שאני מתה מבושה ורוצה להיעלם, אני מבחינה פתאום במישהי היוצאת במהירות מתוך משרד מנהל הייצור, ורגע לפני שתניח רגלה על גרם המדרגות כדי לרדת, אני מבינה סוף-סוף איזה תפקיד מצאו לרוויטל במפעל.
אחר כך מגיעה הסחרחורת הגדולה ומריצה אותי אלף סיבובים בשנייה, ומגיעה השקיעה, ואני צוללת למחשכים כשברקע קולות הילדים הממררים בבכיים, וקולו של סרגיי מרקס ההיסטרי.
________________________