בזמן שחיכיתי לליאת פרק- כא

קולות בחולות

בסביבות השעה ארבע אחר הצהריים, קצת אחרי נראה לי, ניצן אוחזת בכף ידי ואנחנו יוצאות שתינו החוצה מהגן. כל הילדים כבר פוזרו לבתי ההורים ונותרנו רק אנחנו בגן עם דינה, המטפלת הראשית. אחרי שנפרדנו ממנה לשלום וניצן הביאה לה חיבוק גדול ונשיקת פרידה, אנחנו מתיישבות על ספסל העץ שמוצב מתחת לפיקוס הזקן, מאתיים מטר משערי הגן, ומחכות שם.
"אם… אם… סמדר, אם… אימא לא תבוא היום?"
"היא תבוא מתוקה, אבל קצת יותר מאוחר. בינתיים את תקועה איתי, מה את רוצה שנעשה יחד?"
"אם… אולי ניסע לים?"
"אי אפשר לנסוע לים, מתוקה."
"למה?"
"כי אין לי אוטו וכי אני גם עוד לא יכולה לנהוג."
"אבל, אבל…. אם…. אפשר ללכת ברגל לים. אני מכירה את הדרך כי פעם הייתי בים עם אימא." אני 'נקרעת' ממנה ולא מתאפקת ומביאה לה וואחאד בוסה בלחיים הורדרדות שלה.
"באמת? היית פעם בים? מה, רק פעם אחת? מתי זה היה?"
היא משמיעה קול תרועה של משהו עצום וגדול. "לפני המונים של זמן, בערך אלף אלפים. אבל יש לי זיכרון מצוין ואני זוכרת איך להגיע לשמה."
"וואלה? מה, ולא הייתה איתכן אף אחת אחרת באוטו באותה נסיעה לים?"
"אם…" פתאום החיוך הכובש שלה מתמרח ענק על לחייה. "אה, כן. את היית גם ואם… מרחת עליי, אם…. קרם נגד השמש."
"נכון מאוד. תשובה נכונה לניצן חרוב החכמה! מגיעות לה עשר נקודות מלאות." אני צוהלת ולוקחת את שתי ידיה ופוצחת בריקוד מעגלי. אחר כך מוסיפה. "טוב. אז תראי לי את הכיוון לים ונלך לשם!" היא קופצת משמחה ומצביעה ואנחנו יוצאות לדרך ברגל על באמת. הולכות והולכות עד שהיא מתעייפת.
"למה אם… אם, אימא שלי לא באה היום לקחת אותי, סמדר?"
"כי היה לה משהו חשוב מאוד לעשות מחוץ לקיבוץ, והיא תאחר. אז היא ביקשה ממני לקחת אותך."
"וגם אבא שלי שמה? אם… במקום של המשהו, אם… החשוב מאוד הזה?"
"כן מתוקונת." אני מסתכלת אליה ולא מבינה מאיפה החוכמה הזאת. היא נעשית עצובה ומסוגרת ושותקת קצת. אני מביטה עליה ואחר כך עושה סיבוב עם המבט על כל המרחב בו אנחנו נמצאות, ואז אנחנו בוחרות לנו איזו פינה מוצלת ומתיישבות לנוח. "את מתגעגעת לאבא?"
"כן, אם… מאוד. אני רוצה שהם יחזרו אם… לגור כבר ביחד כמו פעם."
אני שותקת ומלטפת את ראשה בעדינות, היא מניחה אותו על ברכיי ופתאום פורצת בבכי .
"אני שונאת אותה. שונאת. אם… היא רעה ומגעילה אחת. מגעילה ומכשפה ו…אם… הלוואי שלא יהיה לה אם… אוויר לנשום מהסיגריות-סרטן האלה שהיא מעשנת…"
"די, ניצן! לא מקללים ככה. זה לא יפה."
"בכלל לא אכפת לי. אם… אני רוצה להגיד מה שבא לי על רוויטל הזאת המגעילה." האמת, שלי, אין ממש מה להגיד בכדי לסתור את דבריה, וגם לא בא לי לגמרי לשחק אותה כזו מחנכת בוגרת עד הסוף. מספיק הייתי כזו כל היום בעבודה! בזמן שפיה מפיק מרגליות, היא רוכנת כלפי מטה, לוקחת חתיכת מקל לא ארוך במיוחד ומתחילה לחרוץ איתו על האדמה. אני עוקבת אחר התנועות בעניין רב!
"את מי את מציירת?"
"אותה!"
"אהה… ומה, באמת יש לה כאלה אוזניים גדולות ושפיציות במציאות?" אני ממש לא מסוגלת להתאפק ושוב צוחקת. "איזה כייף לי שאת לא מפסיקה להצחיק אותי כל הזמן, ניצני הליצני…"
"הנה, כאן אני תוקעת לה בפה את הסיגריה, אם… שלה." היא מצטרפת לצחוק על הציור. אחר כך שתינו מעט שותקות ומהרהרות לעצמינו. "אני ממש אם… רוצה שאימא ואבא יחזרו לגור אם… ביחד כבר. נימאס לי להתגעגע כל הימים לאבא. אבל אני לא רוצה אם… לראות את המפלצת הזאת שפה!" והיא מצביעה על הציור בחול.
"אבל, ניצני, את בוגרת מספיק כדי להבין שאבא עבר לגור עם רוויטל מחוץ לקיבוץ, נכון? ואת יודעת שזה סופי ושאין מה לעשות."
"לא נכון ולא נכון בכלל." היא אוטמת את אוזניה בעזרת שתי ידיה. אני קמה ממקומי ואומרת לה בפנטומימה בתנועות גדולות של שפתיי, כדי שהיא תבין בטוח! "אני הולכת לים! את באה?" אלא שבזמן שאני צועדת בהפגנתיות קדימה, הגברת נותרת יושבת במקומה. לא נותרת לי ברירה אלא לשוב ולהתיישב איתה שם!
"סמדר, אם… סמדר, את אוהבת את אימא שלי?" כמו פטיש ששוקל מאה וחמישים קילו שבא לי על הראש, ככה אני מרגישה. מחמת 'הכאב' אני לא מסוגלת להוציא עגה מפי. "אם… אני יודעת שכן. את בכלל לא צריכה לענות לי שכן! אני כבר ממזמן יודעת שאת ואימא אם… אם… "
"שאני ואימא??? אני מחכה, יקירתי. שאני ואימא מה?"
"מאוהבות. טוב לך? מאוהבות. אם… אפילו זיו ויותם וגם אפילו יוני אמרו לי שאת ואימא שלי, אם… מתנשקים כמו בטלביזיה בפה."
"באמת? מה, הם אמרו שהם ראו אותנו מתנשקות?"
"את מי?"
"חחח… איזו מצחיקה אחת… אותנו! את אימא שלך ואותי."
"אני אם… לא יודעת. אולי הם ראו ואולי הם לא."
"ואת, ניצני? את ראית אותנו מתנשקות?" היא קמה כדי ללכת אבל אני תופסת לה בחולצה ומושכת אותה חזרה לשבת! "ממזרה אחת… חשבת לברוח, אה? נו… אז ראית אותנו או לא?" ניצן עושה לבסוף תנועות גדולות של כן עם הראש. "מתי?"
"פעם אחת בים, אם… מתי שאני הייתי בים ואתם, אם… הייתם בחוץ." לי לא זכור אם התנשקנו אז, או שהיא מתבלבלת עם תאריך אחר, אבל תכלס, מה זה בעצם משנה כבר?! אחרי שאני שותקת במבוכה, הפה שלי שואל אותה על דעת עצמו. "איך הרגשת באותו הרגע שהתנשקנו?"
"אם… מוזר כזה."
"כעסת על אימא? כעסת עליי? שמחת?"
"אוף… את מבלבלת אותי עכשיו עם השאלות בולבול האלה…"
"אני? אני מבלבלת אותך? זה ממש לא פייר, ניצן. את התחלת לדבר על זה ודי האשמת את אימא ואותי."
"אבל, אם… קשה לי כשאני חושבת על זה. כי אני רוצה שאימא שלי ואבא שלי יחיו ביחד כמו מתי שבאנו לכאן לקיבוץ. אם… לפני שכל האיכס התחיל לקרות לנו." נו? מה יש כבר לענות על דברים כאלה חכמים…? "בדרך כלל, המבוגרים אומרים לך כשאת ילדה, שכשתגדלי תביני, נכון?" היא עושה נכון גדול מאוד עם ראשה ומחייכת חיוך בהתאם. "טוב" אני ממשיכה "אז אני אמנם לא מבוגרת ממש, אבל מה שבטוח הוא, שאני לא מתכוונת להגיד לך את המשפט המעצבן הזה! אני לא אגיד לך, ניצן, כשתגדלי אז תביני! או.קי?"
"מה?! אבל אם… אמרת אותו."
"את מה?" אני מיתממת.
"אותו! אם… את המשפט הזה."
אנחנו צוחקות וצוחקות ואחר כך קמות ממקום מושבנו, וממשיכות בהליכה המייגעת בדרכנו לים.

בהגיענו סוף-סוף לשפת המים, כשלשונות כחולות ורטובות של הגלים החצופים נוגעות לנו בכפות הרגליים, ניצן מתכופפת ומלקטת צדפים פשוטים מן החול. כאלה שצפים ורוקדים עם הגלים, ואחרים ששקועים חציים בחול הים וחציים מחוצה לו. אני מעיפה מבט בפרופיל המדהים של הילדונת הכוסית הזו, ומתקשה להאמין שהיא רק בת חמש וכבר, ככה נדמה, היא הולכת לשבור לבבות רבים. בקלות אני מזהה אצלה תווי פנים שזהות לאור. בקלות אני מזהה גם משהו בשפת הגוף, ובתנועות הארוכות של ידה שהן קופי של אור!

"תראי, סמדר! אם… איזה צבע משונה יש לצדף הזה. פה…" היא משרטטת את אחד הפסים עליו בעזרת הציפורן, "יש לו צבע אפור ופה לבן צהוב כזה."
"אהה… זה נוצר ממזמן. אולי הצבעים מסמלים משהו שקרה לחיה שהייתה בפנים…"
"מה פתאום?! לא הייתה חיה בפנים. אם… אין חיות בתוך הצדפים."
"מי אמר שאין? מותר לנו לדמיין כל מיני דברים, לא? לא בא לך עכשיו לספר סיפור על מי שחי לו בתוך הצדף הזה?" בתגובה לגירוי ממני, היא מחייכת, ונדמה שהיא חושבת על אחד שכזה.
כעבור רגע אני מרימה את עיניי ומשום-מה הילדה איננה. "ניצני! ניצן, איפה את? לאן נעלמת? ניצן?!"
אין קול ואין עונה.
בהתחלה אני מחכה קצת כדי לעכל את העניין הזה, ואולי גם מתוך תקווה שזה לא באמת קורה לי.
"ניצן?! ניצן?! ניצני… השמיעי קול! בבקשה מותק, זה כבר לא מצחיק!"
שום כלום. רק רחש הגלים הקופצים והמנתרים והמתיזים קצף לבן לכל עבר. אני מאמצת את עיניי ומנסה להגיע הכי רחוק שאפשר עם המבט, ומתרחקת מעט ומהלכת על בהונותיי שלא אתקל בה מיניאטורית או משהו דומה לזה. בטעות… "אוף איתך… את באמת עברת את גבול הטעם הטוב. ניצן… ניצן… השמיעי קול…"
"סמדר… סמדר…" זה לא הקול שלה. לא, לא. בהחלט לא!
"מי זה?"
"סמדר… סמדר…" אני מתבוננת בחצי חיוך ולא ממש מעכלת.
"נו די! מי זה? איפה ניצן? עשית לה משהו? אתה יודע איפה היא?" דמעה שקופה מדגדגת את האף שלי ואחריה אחת נוספת, ועוד אחת.
"בואי נאמר שמצבה קצת יותר טוב ממצבך את. וזה בלשון המעטה. ממש בלשון המעטה." יו… כוס אמוק… אני מזהה. זה … "איתמר?! מה?! מה אתה עושה במים? איפה ניצן?"
"לאט-לאט! כל דבר בעיתו. את מודעת לשעה?" אני מביטה על השעון שעל היד שלי וזה בא בבת-אחת…
"אוי לא… הפגישה שלנו… אני…"
"מצטערת? זה מה שבאת להגיד לי? אה?"
"כן."
"את שקרנית עלובה, זה מה שאת. שקרנית עלובה." אני מסתכלת כה וכה ומחפשת בנרות את איתמר ללא הועיל. הוא איננו נראה אבל נשמע חד כתער ומסוכן מתמיד.
"איתמר… בבקשה. אל תפגע בניצן. תעשה לי מה שאתה רוצה, אבל בה אל תפגע. היא בסך הכול ילדה קטנה ותמימה שעוד לא הספיקה כלום בחיים שלה." אני שומעת היטב איך הוא מגחך ולועג לי לפי רחש הגלים שכאילו לוחשים ומתקצפים.
"סמדר!"
"מה?"
"ראית יותר מדי סרטים בחיים שלך. אל תדאגי, אני לא אפגע בניצן. אבל בעניין שלנו, רציתי לדעת איפה זה עומד. ואני מציע לך להשביע את רצוני בתשובה, אם את מתגעגעת לניצן ורוצה להשאיר אותה בחיים." פתאום נשמעת צווחה ממעמקי הים, והיא סוטרת ללחי שלי ומכאיבה לי נורא. ואני מזהה את הצווחה שלה. "איתמר! אני נשבעת לך אני אכאיב לך אם תפגע בניצן. אל תתעסק איתי, אתה שומע?!"
"את לא בעמדת מיקוח כרגע."
"תוציא אותה מהמים עכשיו! אין לה אוויר, אתה לא שומע? תקשיב. מה אתה? אין לך לב?"
"חחח… אוי כמה שאת משעשעת… תגידי, מה את יכולה לעשות לי, אה? כבר הכאבת לי מספיק בימים האחרונים. עכשיו תורי!"
"מה אתה רוצה ממני?"
"לא ממך אני רוצה, אלא אותך. את כולך וללא שותפים! לא אפלטוניים ולא פיסיים! אני דורש שתתמסרי לי ותישבעי לי ורק לי אמונים כאן ועכשיו וכמה שיותר מהר וכמה שיותר משכנע. אחרת את יודעת מה יקרה. נכון?" עוד הקול של איתמר מהדהד לו וטרם נמוג, אני שומעת את ניצן בוכה בכי הורס לגמרי.
"ניצני… מה הוא עושה לך? כואב לך? הוא מכאיב לך?" אני זועקת וכמעט מתמוטטת על החול הרטוב.
"הוא מכאיב לי. אי… די!" אני קוראת לה לצאת מהמים, או מאיפה שהיא לא תהיה, אבל היא ממשיכה להתייסר בקול שבור. "די! אתה מכאיב לי, איתמר. די! די! אני לא רוצה! לא רוצה יותר, תפסיק עם זה!"
"ניצני! תגידי לי כבר מה הוא עושה לך!"
"הוא מראה לי אתכן."
"מה?!"
"אותך ואת אימא. אוף… די כבר!"
"מה זאת אומרת אני ואימא?"
"אתן בלי בגדים באוטו שלנו בלילה, עושות כל מיני דברים מגונים ומלוכלכים. אימא בוגדת באבא ומכאיבה לו. אני שונאת אותך מגעילה אחת. שונאת אותך."
"איתמר! אתה בן-אדם בלי לב, זה מה שאתה. בשביל מה? תגיד לי בשביל מה?"
"אני רק מראה לה את האמת עלייך ועל אימא שלה. זה הכול, סמדר. מה את רוצה ממני?"
אני מתמוטטת על החול ופורצת בבכי. כל הגוף שלי רעידות וכלום לא נשמע חוץ מרחש שהולך ומתגבר. זה נשמע כמו צרצור טורדני. צר-צר… צר-צר… צר-צר…
יד ארוכה נשלחת ותרה אחרי כפתור פלסטיק יקר-ערך, שמחירו כמחיר השקט. בעיניים עצומות כמעט לחלוטין אני מבחינה רק בגושים מטושטשים ובאיזה אור לא מובן שחודר את ווילונות הבית, ומכה בי חד ועוקצני. שקט. סוף-סוף!
הראש כבד לי ברמות מטורפות והעיניים, אין סיכוי קל שבקלים שהן תיפתחנה. בבת-אחת הכול הולך ומתבהר, הולך ומתברר. פרטי החלום אמנם מכונסים אלה בתוך אלה, תמונה אחת משולבת עם בת-קול מאפיזודה אחרת לגמרי, אבל העיקר הולך ונפרש למול עיניי. והדברים מקבלים משמעויות כואבות.
אבל משמעות אחת בולטת מכולן! השעה עכשיו שש וחצי בבוקר, ולמרות שאני מתה לעצום את העיניים לעוד איזה עשר דקות מתוקות של שינה ערבה, אני צריכה להיות בשעה שבע אפס-אפס בגן ויהי-מה!

גוררת את עצמי למקלחת בעיניים ממצמצות מעייפות, מביטה בחרדה במראה ממולי ומגלה שם זומבי עם שיער פרוע ושקים ענקיים ואפורים מתחת לעיניים. כשאני מצחצחת שיניים ובקושי רב אוחזת במברשת האדומה שלי, אני רואה שוב את אור חרוב נעמדת מאחורי גבי ומחייכת. אני משתוקקת לשאול אותה איך היא הצליחה להתעורר בעצמה, אבל נדמה לי שאני אולי ממשיכה לחלום בהקיץ…
"אני אוהבת אותך ולכן אני מלווה אותך גם בחלומות שלך וגם אחר כך בהקיצך מהם." היא מחייכת אליי במילים. אני מחליטה לא להעמיס עליה, אולי עליי, על מישהי מאיתנו ועל שתינו, ויורדת עם הגוף בהרימי את הכותונת מעלה, כדי להשתין.
"את לומדת, יש לציין!" אור שוב מופיעה לי, כשאני כבר לבושה כהלכה ונעולה והשעה שש וחמישים. אינני עונה לה בכלל, רק נדה עם הראש ומחברת עגיל לאוזן שמאל עם נטיית הראש.
אחרי שפידרתי מעט את הפנים במהירות, העברתי ויש של איפור עדין במקומות הנאותים, וקימצתי את שפתיי למען תתאדמנה, אני מנשקת את שפתיה ומותירה על המראה את סימן שפתיי. היא כבר נמוגה ממזמן אבל אווירת "אני אוהבת אותך" נשארת עומדת בחלל החדר שלי, גם אחרי שאני יוצאת וסוגרת אחריי את הדלת.
עייפה מתמיד אבל בליבי הרגשת ניצחון, אני עושה את דרכי לגן הילדים.
_________________________________________________