אשת מקצוע נודניקית פרק 3

חלף שבוע מאז הפגישה עם הפסיכולוגית. הוריי הופתעו שלא רבתי איתם, ולו פעם אחת על הפגישה עם הפסיכולוגית.
היום יום שני, מחר פגישה עם הפסיכולוגית. השתחלתי לתוך טייץ, וטישרט עם הכיתוב נירוונה באנגלית, נעלתי נעלים ולקחתי מעיל מגב הכיסא. ירדתי למטה, הבטתי בשעון, המחוגים הצביעו על ארבע דקות לאחר חצות. הבית נם, לכן יכולתי לחמוק החוצה ללא שאלות מיותרות.
חמקתי החוצה, התפללתי שהשער לא יחרוק, הוא לא חרק. התהלכתי ברחוב הדומם, הבטתי בשמים זרועי הכוכבים. הגעתי למתנ"ס, הוצאתי את המפתחות ונכנסתי למתנ"ס. היו לי מפתחות כי אמא עבדה בעירייה. התהלכתי במסדרון החשוך, עכבר, כך תיארתי לעצמי רץ בן רגלי החנקתי צווחה.
נכנסתי לסטודיו הריקוד, גששתי אחר המתג והדלקתי את האור בסטודיו הפעלתי את המזגן הישן והמאובק וחלצתי את נעלי, הנחתי אותם בצד זו לצד זו, לא יכולתי לסבול אי סדר. תליתי את המעיל והתקדמתי לעבר מרכז החדר. מראה גדולה תחמה את כל הקיר הקדמי, בחנתי את דמותי במראה קלעתי את שערי הכהה לצמה הדוקה. הפעלתי את המוזיקה ורקדתי, בהתחלה ריקוד רגוע, ולאחר מכן עברתי לריקוד סוער, עוצמתי. התאמתי את הריקוד הסוער לרגשותיי. ולבסוף התיישבתי על הרצפה, מתנשפת. מילאתי ראותי באוויר ונשפתי החוצה, על הצג של הנייד השעה הייתה אחת.
נעלתי את נעליי לקחתי את מעילי כיביתי את המזגן, המוזיקה והאור.
חזרתי הביתה התקלחתי התלבשתי ונכנסתי למיטה ומיד נרדמתי.

שטפתי את פניי וצחצחתי את שיני במהירות, אני ואמא התעוררנו מאוחר לכן אנחנו מאחרות.
חזרתי לחדרי והתלבשתי סדרתי את מיטתי וקיפלתי את הפיג'מה.
ירדתי לאוטו, אמא מגיעה מתניעה ואנו נוסעות.
באופן מפתיע לא היו פקקים, הגענו, הבניין הלבן נראה פחות מאיים. עלינו במהירות לקליניקה, המזכירה שוחחה עם אישה ונערה. הנערה נראתה כחושה, שרוח הכי קטנה תעיף אותה, פניה בובתיות. הן סיימו לשוחח עם המזכירה, אמא ניגשה אל המזכירה, "הנה הטפסים מבית הספר" אמרה אמא והושיטה דפים למזכירה "אני אעביר את הדפים לפסיכולוגית" אמרה ונטלה את הדפים "אתן יכולת לשבת" התיישבנו, הנערה משבוע שעבר יצאה.
אמא הציצה פנימיה בכדי לוודא שאנו יכולות להיכנס "אני לא צריכה לשוחח איתך היום" אמרה לאמא, היא נשארה בחוץ ואילו אני נכנסתי סגרתי את הדלת והתיישבתי.
הרגשתי יותר נינוחה ורגועה היום. הרגשתי שאני יכולה לתת לה את אמוני, אך לא אמרתי לה דבר על כך. היא לבשה סריג, אך הפעם הוא היה בצבע ירוק-מנטה, מכנסיים שחורות ומגפיים שחורים, בעלות עקב קטן, את שערה היא אספה בקוקו שנראה הדוק. שהיא רשמה במחברתה שהייתה מונחת על ברכיה צמידי הזהב שלה רשרשו.
"שלום, איך את מרגישה?" שאלה ושום התנשאות לא נשמעה בקולה וכה אהבתי את זה.
"בסדר, כלומר בערך" עניתי
"תרצי לספר לי מדוע בערך?" נשמע שהיא מגששת, נזהרת במילותיה
התחבטתי עם עצמי האם לספר לה.
"סילקו אותי לשבוע מבית הספר, מה אני יעשה שהכלבה הזו קיללה אותי" שמעתי את עצמי אומרת, ונבהלתי מהכנות, והישרות הרגשתי חשופה. השתתקתי במהירות.
היא לא דיברה, נראה שהיא מחפשת מילים מתאימות.
"מי קיללה אותך?" ושוב נשמעה שהיא נזהרת במילותיה.
"סתם, איזו מפגרת" אמרתי לבסוף אחרי עוד התלבטות ביני לבין עצמי האם להיחשף עוד קצת, היא רשמה משהו במחברתה.
"אני רוצה לעבור נושא" אמרתי, היא הנהנה.
"אמרתי שאת אוהבת לרקוד בשבוע שעבר, נכון?"
הנהנתי
"האם הריקוד מהווה בחייך חלק משמעותי?"
"כן, זה נותן לי להשתחרר ולהירגע" אמרתי במהירות בלי לחשוב. "אתמול הלכתי לסטודיו לרקוד היה נפלא" המשכתי, מה קורה איתי, זו סך הכול פגישה שנייה ואני כבר מדברת, חושפת, אך הרגשתי שהטיפול הזה אכן יעזור.
"אז אני מבינה שהריקוד הוא המקום בו את יכולה להשתחרר?" ביררה
הנהנתי
"ממה להשתחרר?" נראה שהיא בררה היטב את מילותיה
"זה… כלומר" התקשיתי לדבר משום מה. "זה משחרר אותי מהרגשות שמסתחררים בתוכי"
"אני יכולה לצאת בכדי להביא כוס מים" שאלתי
"בטח" היא ענתה.
יצאתי ולפני שאמא תעשה את התזוזה הקטנה ביותר, או תפצה את פיה הכרזתי "רק יצאתי לקחת כוס מים" היא נשפה אוויר בהקלה.
נטלתי כוס פלסטיק, ולחצתי על הכפתור ומילאתי את הכוס ונכנסתי חזרה.
התחרטתי על דיבורי האחרונים, הרגשתי שוב חשופה מידי.
"איני רוצה להמשיך מהנושא שעצרנו בו" היא הנהנה ורשמה משהו במחברתה.
"חבר, יש?" שאלה, שוב בזהירות
"אין, וזה מסובך מזה" ודמותה של נטע, מהכיתה המקבילה צפה מול עיני עיניה כחולות, מהפנטות ולמרבה האבסורד שערה בצבעם הפחם. כל פעם שחלפתי על פניה היו לי פרפרים בבטן והלב דפק במהירות. אך מצד שני רק לפני ארבעה חודשים הלב דפק במהירות בכל פעם שחלפתי על פני אלעד מהשכבה שמעלי, וגם דמותו צפה מולי עם עורו הבהיר ועיני השקד הגדולות הייתי כה מבולבלת.
"אני מאוהבת במישהי" זרקתי, ונבהלתי, מעולם לא אמרתי למישהו על דבר התאהבותי באישה.
"כאילו.. אוף" ניסיתי להסביר, אך התקשיתי לחבר מילים, הלב פעם במהירות והרגשתי כה טיפשה על כך שאמרתי זאת. הוריי לא יאהבו זאת מבחינתם מה שבריא נכון וטוב, גבר עם אישה.
הבטתי בשעון, החלטתי לא להתעמת עם הפצצה שזרקתי שבשבילי היא הייתה גדולה כרגע, אלא בשבוע הבא.
"אשמח לסיים פה היום אמרתי"
"בוודאות את לא רוצה להמשיך לשוחח? שאלה
"כן" אמרתי בהחלטיות "טוב, נפגש שבוע הבא" אמרה בחיוך.
יצאתי אמא לא התנפלה אלי אלא ירדנו למכונית ונסענו.