oliv
מממממ זה מהיר מדי או לא ברור או איטי מדי...? מחשבות? נהנית? אגב גיליתי שהעליתי אותו לא נכון החסרתי את ההתחלה

פוליטיקה

oliv 05/01/2017 663 צפיות 7 תגובות
מממממ זה מהיר מדי או לא ברור או איטי מדי...? מחשבות? נהנית? אגב גיליתי שהעליתי אותו לא נכון החסרתי את ההתחלה

בעיר, שנראית כמו עולם מלא בקופסאות, ובקופסאות אין נעליים אם כי אנשים, על מדף אחד גבוה מאוד התגורר אדם אפוף במסתורין. הוא עומד, במקטורן שחור, מתנשא כעמוד מעל האחרים. גילו מעולם לא היה נודע שנים מאז שנצפה מתהלך בין העוברים והשבים, אם כי ניתן להגיד גם שעל אף שנצפה – איש בו לא ממש הבחין. אומנם מדי פעם כשמישהו היה רוצה להביט במשהו יפה עיניו היו נעצרות דווקא על גבתו המעוצבת הזקורה מעל עינו הפיקחת, אך שום דבר לא היה נעים באמת במראה הכולל של אדם זה ושום דבר בנוסף לא הוציא אותו מכלל הרקע, התפאורה. אנשים היו מסיבים מבט.
מעשיו אם כן לא ידועים לאיש, והוא לא ידוע לאיש בעצמו – זה יפריע למטרותיו. שפם אנגלי מטופח נח מעל לשפתיו כשהוא חוצה את העולם באיקסים ועיגולים, הליכתו כלל לא נראית ממש איטית או מהירה. מה עובר במוח הברנש המוזר? הוא אוהב לומר- שהוא לא ידוע לעצמו גם. אבל הוא לא אומר את זה.

אחרי מספר שנים, הופיעה לצידו ילדה. לא ברור מה הילדה הזו עושה שם, לבושה כמעט בדיוק כמוהו, כאילו היא פרי ראשו. צווארון מסתיר באלגנטיות את פניה.
הייתה לי סיבה טובה לחשוב כי חטף אותה. מעין אדם כזה ישיג ילדה קטנה? אך הדבר שהדאיג אותי באמת הייתה הידיעה כי לא נחטפה כלל. כל עברה, אשר יהיה, עטוף במעטפת מסתורין – אולי זהה לשלו.
מלכתחילה הבחנתי בצמד המוזר, שגר מעליי, בגלל שאני אוהב לשים לב – לכל מה שלא צריך לשים לב אליו. על כן, אני אלוהים. ואותו ברנש, בכל עת נדירה בה נאלץ לעבור על פני במסדרון, מבטו בברור אומר לי כי "זה לא בריא" וכי אני "מפריע לו". אני מפריע לעולם. והנזיפה על פניו לא נראית לי לאו דווקא מתוך דאגה לשלומי.

אדם זה, נוהג לקרוא לעצמו בשמות רבים, אבל רק מול הילדה היה נוהג לקרוא לעצמו פיטר. פיטר הוא בעל נימוסים אנגלים ומבטא מדוקדק. הוא נהנה מאוד מן עמידה בזמנים וניקיון מופתי, ויש בו מן הזלזול הציני הקר שנשפך מן מבט חד.
לעיתים נדמה נעים להסתכל עליו, בזמנים בהם מעיניו היה נעלם רכיב נסתר המעורר אי נוחות, כאילו הסיר מסכה מעל פניו. גם אופיו הקשה והעקשן הרגיש כמו קופסה אשר עם מפתח נפתחת כאילו מעולם לא הייתה נעולה קודם לכן – כמו תכונותיו מעולם לא באמת נקשרו אליו או הוא אליהן באיזושהי צורה המספקת אינטימית אמיתית.

בשעות אחר הצהריים היה נוהג לרדת לבית קפה מרוחק מביתו עם הילדה. היה זה הרגל, הם היו לוקחים את הרכבת של שעה שלוש וחצי כדי להספיק ללכת ולהתיישב בקופסת הקפה השקופה מעבר לרחוב. הם היו מזמינים תמיד את אותה הזמנה, פעמיים, כוס תה, משובחת, ללא סוכר.
הוא היה יושב וחוקר את העיתון. לא מביט לילדה בעיניים באותו הזמן, רק מדי פעם כשהיה מעלה נושאי שיחה שהיו קשורים בדרך כלל לעיתון. הוא היה מחפש סיפורים. לעיתים היה מעביר מבט מעבר לכביש. את אותו מעשה מצאתי למטריד כיוון שעשה זאת תמיד באותה שעה כשאותו בחור היה עולה לקומה החמישית בערימת הקופסאות מול קופסת בית הקפה. וכשהיה יורד רבע שעה לאחר מכן, היה מעיף אותו הפיטר מבט נוסף, לא עוצר על אדם זה כלל, ממשיך כאילו עיניו לא הבחינו בו.

יום אחד ניהל אותו הפיטר והילדה שיחה שלא יכולתי להתעלם ממנה. עיניו נזפו בה כל עת שדיבר. אצבעותיו הארוכות והקלילות פרסו מטפחת לבנה על ברכיו. מבטו חודר ורציני, עיניו כמו ים עומד – מטרידות עד מאוד.
הילדה לעומתו הביטה בו במבט שיכולתי להחשיב לקצת מתוק אך כשהיא בנוכחותו הדבר היחידי שהצלחתי למצוא במבט הזה היה ריק. שיערה הרך והגלי נח על כתפיה בסלסולים עבים, כמו של בובה. היא הביטה בו בשאלה, ילדותית, שהחשבתי למוזרה – לא הבנתי כיצד הוא מצליח להתמודד עם יצור אנושי שאכן אמור להיות שואל ועדין. שמלתה חסרת הצבע הייתה מונחת עליה בפשטות, מכופתרת על למעלה, בשרוולים ארוכים. צווארון כיסה חלק מפניה.
"מהי האמת?" הוא שאל אותה, נראה לא מעוניין. אצבעותיו מערבלות בעדינות את תוכן כוס התה המונחת מול פניו. העיתון נח לצידו.
"תפאורה, זמן, אנשים, הלך העניינים." השיבה.
"אך כל אלה לא מרכיבים אופי של סיפור." מבטו ירד מטה אל עבר פניה, כמו ברק שיורד יום אחד. אפו וסנטרו המחודדים מעט נראו כאילו הצביעו אליה.
יכולתי להרגיש את הדופק שלי עולה. תשומת לב מרוכזת ממנו לא הרגישה כמו עניין של מה בכך, לכן הייתי חייב להסיק כי הוא עמד לספר סיפור.
"את רוצה לדעת מה היא האמת?" שאל אותה.
הייתה לי תחושה כי היא יכלה להמשיך לדבר בנוגע למחשבותיה לכאן ולשם, אך כעת כשההצעה הונחה על השולחן היא פשוט הנהנה ברכות שחשדתי כמתלהבת.
הוא נאנח והגיש לה את העיתון.
"תקראי את הפסקה העליונה מצד שמאל." הורה.
"חייל ירה באזרח חמוש…" מילמלה תוך כדי קריאה מעמיקה.
"אנחנו יוצאים לטיול עכשיו."
זנחתי את דבריי בין רגע ובלעתי את רוקי בהתרגשות. אם הם יוצאים לטיול, סימן שגם אני בא. אני חייב לבוא.

אנחנו עומדים באזור מגורים עני שנראה נטוש לגמרי. לא ברור אם יש כאן נפש חיה או לא, אבל הריח מרמז שלפחות היו פה פרות. או פרה. פיטר, אם אני רשאי לקרוא לו ככה, ויש לי תחושה שלא, עומד במקום. לא נראה שאיזשהו רכיב מן האדמה או מן הריחות והאפר משפיע עליו.
אנחנו הולכים קצת עד שאנחנו רואים קבוצת חיילים. אדם אחד בלבוש אזרחי ומעיל מזופת שכוב על הרצפה וידיו על ראשו. קר כאן. כמה אחרים עומדים, בלבוש דומה, אזוקים. כמה חיילים מדברים בטלפון, אחרים עומדים ליד האזוקים וכמה ליד האדם השכוב, דרוכים כמו כלבי זאב. על האדמה הבוצית מרוח דם. המפקד עומד במרחק כמה צעדים מהם, מדבר עם אחד החיילים שנושא מכשיר קשר. לפתע אחד מן החיילים מכוון את נשקו על האדם השכוב. האם זז האדם השכוב מעט קודם? לא שמתי לב. האם מישהו אומר משהו? אני לא שם לב. נשמע קול צליל ירייה לפני שהבנתי שאני רוצה לצעוק את המילה 'לא'. לא צעקתי אותה.

אנחנו עוברים בזמן ובמרחב ומגיעים אל תוך בניין נקי ומצוחצח. יש דגלים על הקירות וסמלים על הרצפה, התקרה גבוהה כל כך שיכולה להדמות לשמים. יש אור בכל מקום. אנחנו בבית הצדק.
מולנו יש תמונות. הן מוקרנות על הקיר ומתחלפות ברצף. רובן בשחור לבן. אנחנו רואים תמונות של פשעי מלחמה ומאסרים. אני רואה אנשים מצטלמים עם ערימה של גופות. הם חיילים אמריקנים. אני רואה חיילים אונסים אימהות, הם חיילים גרמנים. אני רואה אזרחים מתים, נראה כמו סוריה. אחרי כמה שניות אני רואה את החייל הזה, שראיתי לפני זמן מה יורה באדם מנוטרל על הרצפה, עומד פה בבית המשפט. השופטת מביטה בו. היא יודעת שהיא לא יכולה לתת להרג אזרחים מקום. היא יודעת את זה. שחיתות זה כמו פתיל שמבקש להידלק. והוא יחסל את כל החוט עד לפצצה שתהרוג את כולנו. אני רואה את זה בעיניים שלה. אני רואה.
באחת מהתמונות, אני חושב לפתע שאני ראיתי את הפרצוף שלי שוכב שם בערימת הגופות המצלמות. ממש ליד איפה שאותו חייל, הורג, שוכב מת, יחד אתי. כולנו מתים. אני לא מספיק לחשוב על זה לעומק והתמונה מסביבי של המקום משתנה.

עכשיו אנחנו עומדים במקום שנראה כמו מחנה אימונים. אני רואה שם נער, בן שמונה עשרה, בוכה. הוא אומר, אולי לא בקול, שהוא לא רוצה להתגייס לצבא. הוא חייב. אני מביט בפנים שלו. זה אותו חייל, הרוצח, מקודם. זה כמעט כאילו הוא יודע. הואניודע שהוא ירצח. הפרצוף שלו מעוות בכאב. נראה כאילו תעבור פחות משנה עד לירי.
אחר כך אנחנו רואים אותו מתנתק לגמרי מהסביבה. במשך חודשים הוא לא מדבר עם אף אחד מחייו הקודמים הבריאים, מהחיים האמיתיים, מנותק לגמרי מהעולם החיצוני. כל מה שיש סביבו נראה כמו אלימות. הדרך בה הוא עומד כשהוא מחכה להכנס לחדר אוכל; הדרך בה הוא מצדיע; השעות בהן הוא ישן; הסיוטים אותם הוא חולם; המילים שלא נאמרות; המבטים של החברים שלו; המשפטים של המפקדים; המיטה; הישיבה שלו באוטובוס; המדים נחים על הגוף שלו; ההליכות שלו; חוסר המנוחה בעיניים שלו; השמחות שלו; האכזבות שלו; הכאבים שלו; ואז – ריק. המחשבות שאין לו, כל המחשבות שאין לו. ושלא נדבר על העונשים, האווירה, והציפייה האין סופית שמקדישה כל רגע ורגע שמתקיים לגיהנום עלי האדמות שאין שני לו שנקרא – מלחמה. הכל בשביל זה. האלימות באה בחומר הלימודי שלו, בכלי הנשק שלו, בבידוד שלו, בבדידות שלו, בשיחות חולין שאין, בטירוף שלא מגיע, ברצינות שיש, בקור שמלטף אותו כל לילה וגורם לו ללכת לישון רועד תמיד, בקלקולי קיבה שגורמים לו להקיא שש פעמים בלילה לפעמים, ובעובדה שחייו נראים חסרי אהבה לחלוטין.
הוא משתנה. לפחות קצת, כלפי חוץ. הוא נראה אחרת. הוא מעבד אחרת. הוא כבר לא ילד. מצד שני גם לא אדם בוגר. הוא משהו אחר. עכשיו הוא לובש את המדים כאילו הם שלו. הוא לובש את כלי הנשק שלו כאילו הוא שלו. הוא לובש את ההליכה שלו, רוויית האלימות, והמבטים של כלב צייד. ושום דבר לא עובר בראש שלו. שום דבר בכלל. כי אם יעבור משהו לא פרקטי בראש שלו, אני יודע – הוא יתפרק. אני רואה את זה עליו. כי מלחמה, מלחמה זה לא מקום לבני אנוש. מלחמה זה מקום שמגיעים אליו. לעולם לא מתחילים. והוא מעוות ומחלל את נפשך. לא משנה מאיזה גיל. הם, כולם שם, ללא רבב, בנפשם מושחתים, כי זרע של אלימות שוכן שם ומוכן להתפרץ. ובעצם – זה הם, הם המפקדים המוכים, מוכי המחלות האלה, שמנסים לגרום להם להשבר ולהוציא חייה לא מוכרת, שטומנים זרע ומשקים ומשקים אותו לרוויה.; לגלות את ההדק בתוכם, וללחוץ. ללחוץ, להרוס ולהשמיד, כי החיילים הללו הם רכוש עכשיו. ולמען כולם, למען הכלל, הם ישאו את הצלקות הללו לעד. הם ישאו את היכולת… לקפוץ מהצוק של ההרג. זו ההתעללות שהם עברו, בשם הטוהר, הצדק והלובן.

הזמן והמקום שוב משתנה. עכשיו אנחנו עומדים במקום אחר לגמרי. יש בכי. יש חיבוקים. החייל הזה בוכה ומחבק את אמא שלו, את אבא שלו, את אחותו. אף אחד לא מאמין. הוא הבן, האח, הוא לא מי שאחרים טוענים שהוא, חייבת להיות טעות.
הוא בחיים לא חשב שזה יסתיים ככה. לא השירות הזה, לא החיים שלו. הנער הזה לא שונה מאף נער ברחוב שלהם, הם יודעים, לא מאף אחד אחר שהתגייס. הוא לא שונה מאף חייל בפלוגה. ועכשיו לוקחים אותו מהם, ואולי לתמיד, כי הופכים אותו לפושע. הם לעולם לא יהיו באותה קבוצת אנשים שוב פעם. זה תמידי. מכתימים את השם שלו. הוא לעולם לא יהיה נורמאלי, לא שוב. הוא, זה ההוא ביצע פשע. כל המדינה יודעת על זה, זה ישנה את הזהות שלו לנצח, את מי שהוא לנצח, זה ילך אתו תמיד, העול של מי שישב זמן, מי שמדינה שלמה שפטה כאשם. אשם. הוא אשם.
החיים שלו נגמרו, כולם יודעים.
לדעתו, הם עוללו לו חטא על פשע.

שוב, הכל מתחלף ומשתנה. עומדים על הבוץ במקום הנטוש שוב פעם. אותה קבוצת חיילים. שום דבר לא נראה לא תקין בינתיים, ואף אדם, אני שם לב – לא שוכב על הקרקע. הם נראים יותר מבחינה כמותית.
מישהו מתקרב אליהם מאחורה, יש לו מעיל גדול. אני מזהה את המעיל הזה, ויש לו סכין ביד. הוא מגיח מאחורי אחד החיילים, זה שמדבר עם החייל שלנו. יש לו סכין. ומעיל וסכין ביד.
האיש עם המעיל דוקר את אחד החיילים, שוב ושוב ושוב, עם הסכין שלו. החייל מתמוטט, האדמה מתמלאת דם, כמה חיילים מצמידים את קנה הנשק שלהם לגופו של האדם עם המעיל בזמן שאחרים מצמידים אותו על הקרקע וקוראים לו לזרוק את הסכין מהיד שלו.
יש צעקות "פצוע, פצוע". החייל שלנו על מנסה לבדוק את ההכרה של חברו. הכל בלגן.
בחייל הפצוע מטפלים, לוקחים באלונקה. אני יכול להרגיש איך האדרנלין ולחץ הדם זינק פי שתיים. החייל שלנו, עומד שוב כמו קודם, ומביט דרוך באדם השכוב על הרצפה, כמו שידעתי שיקרה כבר מראש. אני לא יודע אם הוא מפחד, אבל אני חושב שהוא חושב – פה זה לא הבית; פה דברים לא עובדים אותו הדבר; מי ששכוב כאן למטה זה לא בן אדם. זה מי שמנסה לגזול את חייהם, חיינו, חיי כולם. הוא גזלן, הוא אוייב. אין לו משפחה, אין לו חברים, אין לו אישיות, הוא סכין. זה או הוא או הם, או הוא או הם. הוא כבר לקח פעם אחת את בריאות חבריהם. הוא יקח שוב. הוא מסוכן. הוא סכנה. הוא זז?
יש לחייל אינסטינקטים של חיה ושום דבר לא יעצור את הפלוגה שלו ואותו מלשרוד. זה לא רצח, זו הגנה עצמית. הגוף של החייל אומר לי שהוא סכנה. תראו. הוא זז? הוא עומד לזוז. הוא יורה.
זה לא רצח. ואין בית משפט. הם באמצע שום מקום. הוא רק עשה מה שלימדו אותו. אם הוא היה שוכב על הרצפה בחסות האדם הזה, האדם המת הזה, הוא היה נהרג בעצמו ממזמן.
אל תבינו לא נכון, זו לא נקמה. לפחות לא לגמרי. זה פשוט שיש שני צדדים במלחמה, והם במלחמה אכן. וכמעט דקרו אותו גם כן. זו זכותו הטבעית. והאיום, גם על הרצפה, הוא איום. יש דבר יותר בסיסי מללחוץ על ההדק? זה מה שלימדו אותם, כל החודשים, לא?
זה כל מה שאני ראיתי בפניו.

בחזרה להווה. פיטר, אם שמו אכן זה, נראה בדיוק כמו לפני כן. שליו, נינוח ומטריד במידת מה, בצורה אשר יכולתי להשבע שנהנה ממנה גם ללא כל הוכחות. זה כאילו הוא לא עבר בכלל שום דבר. הילדה מביטה בשתי עיניו הצלולות. לא יכולתי לדעת מה היא חושבת.
"אז מה הסיפור האמיתי, לא הבנתי?"
"מה שהמספר רוצה לספר." לחש לה.

בתוך עולם של קופסאות על גבי קופסאות, יש אנשים, לא נעליים. ויש איש אחד, שלא אוהב להתערב בשום דבר, שכמעט לא קיים. איש זה אוסף בתוך מוחו סיפריה  של אמיתות. סיפורים על גבי סיפורים שאיש לא שמע.
הוא לא כותב עט. הוא חושב עת. והוא לא מוכן לדבר עם אף אחד מלבד ילדה.
שתי עיניו מופנות לרגע אליי בפינת בית הקפה, ולפתע אני יודע. אני המספר. ואת השיחה הזו לא הייתי אמור לשמוע בכלל.


תגובות (7)

זכותך להביע את מה שאת חושבת.
אני לא הייתי ממהר לשפוט.
מניסיוני כחייל, הסיטואציה הרבה יותר מורכבת ממה שאת חושבת.

05/01/2017 17:18

וואוו…ווואוו… ווואווו… בעייתי מאוד למישהו עם הפרעת קשב כמוני. חלק מהבתים נקראו פעמיים. זה מצריך יותר מקריאה או שתיים שלמות.
אגיד לך מה עלה במוחי תוך כדי הקריאה: אקטואליה חמה ביותר או במילים אחרות אלאור עזריה! לכן זה נקרא פוליטיקה. המשפט, ההדים שלו מאתמול, הפרשנויות. סוריה על כל נגזריה. אמות הצדק של מלחמות עבר כגון וויטנאם, עירק ואיך העולם הצבוע מתנהג למול איך שהוא שופט אותנו.
כל הקטע הנל עוצמתי מאוד. כתוב באופן עיתונאי כמעט. המון המון חומר למחשבה ולעיכול. טונות של חומר לעיכול. טונות. פשוט אין לי מילים.

05/01/2017 17:31

היה לי ברור. אהבתי את שני הבתים האחרונים.

06/01/2017 01:35

    וזהו?

    06/01/2017 06:42

CnnBll היי… לא ניסיתי לשפוט…. זה יצא ככה?… ניסיתי להראות שהכל מעיניי המתבונן… רפי אני שמחה ממש שנראה כאילו נגעתי בך

06/01/2017 01:37

סה"כ את מבטאת מחשבות בסיפור, וזה סבבה. פחות התחברתי לשאר הסיפור. הבתים האחרונים נותנים טוויסט נחמד, ובכלל היו כיפיים לקרוא (והיו מבלבלים, אבל בצורה הנכונה).
גם בפסקה על השינוי שעבר החייל מרגע שהתגייס אני חושב שעשית הרבה דברים טובים.
כאילו, כל הבתים כתובים סבירים, ויש דברים טובים ברובם. אבל הם לא מדהימים.
יוצאת דופן היא הפסקה על הירייה (בפעם השניה, לפני הסוף), שהיא מרגישה לי פחות מגובשת. כאילו, זה אמור להיות סוג של קליימקס, וזה לא ברור מה רצית להגיד. האם הוא ירה בגלל שהוא הפך למכונה? האם הוא ירה בגלל החבר שלו? האם בגלל שמחבל הוא כלי נשק ולא בנאדם? זה בסדר לנמק את הירייה בגלל הרבה סיבות, אבל אז צריך לבנות את זה נכון – ככה שזה יעבור לקורא בצורה מדהימה, וכל דבר יהיה בדיוק במקום הנכון ויתחבר לדברים האחרים בדרך הנכונה. וזו עבודה כנראה מאוד קשה.
עוד דבר שהופך את הסיפור הזה לקשה לכתיבה הוא העובדה שהוא דומה מספיק לפרשת אליאור אזריה כדי שהכל האמוציות והדעות הפוליטיות של הקוראים יגרמו להם לראות בו את הסיפור של אליאור ולא את הסיפור שאת מספרת. ודווקא בגלל זה הסיפור צריך להיות מאוד חזק ולגרום לקוראים להרגיש שלמרות שהסיפורים דומים, לסיפור הזה יש את העולם שלו ואת הכוח שלו.
זה קל יותר לכתוב סיפור על דבר אחד ושייצא טוב. אבל כשכותבים על כמה דברים, במיוחד אם זה אקטואלי ופוליטי, צריך לתכנן טוב טוב לפני וזה קשה להפוך רעיון סביר למדהים.
מה את חושבת? האם אני אומר שטויות?

06/01/2017 11:19

————————————————————————-
############################################
##למי שלא שם לב, אוליב נזכרה שיש חצי ראשון לסיפור.###
#####אז אתם מוזמנים לקרוא אותו##################
————————————————————————-
טוב, באמת אהבתי את החצי הראשון. זה לא פותר את כל ההערות שלי על החלק האמצעי. אני עדיין חושב שהפסקה השנייה על הירייה לא מגובשת מספיק, ופה ושם יש ניסוחים שהיו יכולים להיות יותר טוב.
אבל המסגרת החדשה הופכת את הסיפור להרבה יותר מעניין ומגובש. פיטר זה שם מצוין משום מה.

06/01/2017 12:12
21 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך