כאן בשבילך – פרק 1

"יש לו משפחה אחרת, תיוולד להם ילדה בימים הקרובים.."
בזמן שלי אין אף אחד, היא הולכת להיוולד למשפחה שבה יש לה את אבא שלי, ואת אחי למחצה, ולי אין אף אחד, חשבתי לעצמי עד כמה זה לא הוגן, כעסתי על אותה ילדה שהולכת להיוולד בימים הקרובים, היא לא אשמה אבל כעסתי עליה, אין לה מה לדאוג או ממה לחשוש היא באה למשפחה שתדאג לה.
לאמא שלי אף פעם לא היה אכפת שאבא שלי לא נמצא איתה, היא גילתה שהיא בהריון אחרי שהם נפרדו וסיפרה לו הרבה שנים מאוחר יותר, שנולד לה ילד ממנו, הוא כבר היה נשוי לאישה אחרת וכבר היו להם שני ילדים, במשך הזמן נולד לו עוד אחד ועכשיו הילדה שבדרך, אמא שלי גם התחתנה מאז והתגרשה נולדו לה שלושה ילדים, אני בקשר איתם, טוב אחרי הכל אנחנו גרים באותו בית, האבא שלהם בסדר אבל, אמא שלי והוא החליטו להתגרש.
"הוא רוצה לדבר איתך"
"אני לא חושב שכדי"
"הוא אבא שלך, הוא לא אשם שלא סיפרת לו עלייך"
"שיהיה.."
"פשוט תהיה נחמד"

מאוחר יותר בערב דיברתי איתו, אחרי הכל הפרשי שעות מגבילות את הזמן,
"היי"
"מה אתה רוצה? חשבתי שאתה לא מעוניין בקשר"
"תיוולד לך אחות בקרוב, חשבתי שאולי תרצה להכיר אותה, מרחוק"
"מרחוק?"
"כן, בבית חולים תוכל להסתכל עליה"
"אני לא יודע אם זה כדי"
"שלא תפספס אותה, כשנחזור הביתה לא תוכל לראות אותה, יהיה לי קשה להפגיש בניכם"
"אני יחשוב על זה"
וניתקתי, הכעס שלי ממש גדול עליה אבל, אמא שלי אמרה שזאת הזדמנות בשביל להכיר את הארץ שבה נולדתי, ולהסתובב להירגע קצת.
החלטתי לטוס, אמא אמרה לי שיהיה רגוע ולא אעשה שטיות, נפרדתי ממנה והאחים שלי בנמל ועליתי על המטוס, כל הטיסה חשבתי על אותה תינוקת שבדרך, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי הייתי כל כך כועס מבפנים, רציתי כבר לעבור את הרגע הזה שאראה אותה.

הגעתי לארץ, התקשרתי אליו, הבנתי שהתינוקת נולדה לפני יומיים, עוד לא הספקתי להסתדר שמתי את המזוודות בבית מלון ולקחתי מונית לבית החולים, בכניסה לבית חולים התחלתי לרתוח, חשבתי שברגע שאני אראה אותה, אני ייגעל, ירצה אותה הרחק ממני, פחדתי שעם כל הכעס הזה אני אפגע בה, עליתי לקומה וחיפשתי את החדר שבו היא אמורה להיות, שאלתי את האחות והיא הראתה לי איפה התינוקת, התקדמתי לאט לאט ואז ראיתי אותה, היא הייתה כל כך קטנה הידיים שלה היו כל כך קטנות, נגעתי ביד שלה עם האצבע שלי ואז היא סגרה את היד שלה סביב האצבע שלי, והחזיקה אותה חזק, באותו רגע כל הכעס שבי ירד, לא הבנתי איך חשבתי לפגוע ביצור כל כך קטן ופגיע, הרגשתי כאילו אני רוצה להגן עליה, שלא יפגעו בה, היא הייתה פיצית, "סליחה" אמרתי לה.
אחרי זמן קצר איתה הייתי צריך ללכת, יצאתי מהבית חולים והסתובבתי במקום שליד, אחרי כמה חניות ראיתי חנות צעצועים ונכנסתי אליה, קניתי בובה שאמורה להיות בשבילה.
לקחתי מונית חזרה למלון וכשעליתי לחדר אמרתי לעצמי,
"אני לא יודע עוד איך קוראים לך אבל, אני לא בטוח שתוכלי לקבל את הבובה הזאת, לא אוכל לראות אותך שוב.."