עיניים קטנות – פרק 1

תמיד ידעתי שזה מסוכן, תמיד ידעתי שצופים בי. זו הייתה ארוחת ערב רגילה, ערב שישי עם משפחתי. אבא, אמא, אחותי הקטנה ואני. או, ואיך יכולתי לשכוח… כמובן שגם העיניים הקטנות היו שם. "אז איך היה לך בלימודים, אפריל?" שאלה אמא. לא היה לי כוח לספר לה את האמת.
"בסדר" אמרתי. כולם היו שקטים, מרוכזים באוכל. "מה קרה?" שאלה אחותי הקטנה סטפני, היא שמה לב שבהיתי בקיר. השתדלתי שלא להסתכל אל הסיוט שלי, אל העיניים הקטנות.
עליתי לחדר, בלי לאכול דבר. הסתכלתי על הקיר, הקור העז חדר לעורי, החום שלא היה חימם את עיניי והן נעצמו. קמתי כאשר אחותי יושבת לידי. "מי עשה את זה?" היא שאלה.
"את מה?" שאלתי. "נו, מי עשה את זה?" שאלה שוב. "אני לא יודעת מה את רוצה ממני".
קמתי והלכתי. "את מוכנה לבית הספר אפריל?" שאל אבא. "כן" אמרתי.
סטפני הלכה איתי. שתינו ידענו שלבית הספר אנחנו לא הולכות. טעינו בדרך עם מזלנו הרע.
הסתכלתי במפה לדרך, ולא הבנתי מה מוביל לאיפה. "תשאלי את הבחורה איפה המקום" אמרתי לסטפני. היא הנהנה והלכה לדבר איתה. בזמן הזה דיברתי עם קשיש נחמד ושאלתי אותו איפה האזור. "היא הלכה לפני שהספקתי לדבר איתה" אמרה אחותי. "אוקיי, לא נורא." אמרתי.
הקשיש אמר לי איך ללכת למקום ופשוט הלכנו. היינו בשקט כל הדרך, זאת הפעם הראשונה שאנחנו הולכות לשם, מאז אותו המקרה. סטפני לא יודעת על זה הרבה, בתור האחות הגדולה החלטתי לא לספר לה כלום, היא רק בת שש. "הגענו?" היא שאלה. "כן" אמרתי.
השומר הכניס אותנו פנימה.
"איפה זה?" שאלה בחוסר סבלנות. "לא יודעת, תכף נראה" אמרתי. חיפשנו וחיפשנו, בסופו של דבר מצאנו את הקבר. "זה זה?" שאלה בחוסר האמנה. "כן" בכיתי.
"סטפני וויליאמס, 2003-2009". היא חיבקה את המצבה, בכתה המון ורק הסתכלה על הפנים של עצמה, היא פחדה שכל זה ייגמר בקרוב.
"מי עשה לי את זה? מי הרג אותי?" שאלה סטפני ביבבות. רציתי כל כך להגיד לה מי האשם, מי זה שהרס את חייה ואת חיי כל המשפחה, אבל אז העיניים הקטנות הסתכלו עליי והשתתקתי.
צרחנו שתינו "לאאא" כאשר סטפני התפוגגה, אבל זה לא הועיל, היא נעלמה.
נפלתי על קברה, בהיתי בשמה של אחותי. נשבעתי שאנקום באחד שהרס אותה, אבל העיניים הקטנות מסתכלות עליי. הן צוחקות, צוחקות עליי…