זה לא סיפור עצוב

אני לא רוצה לכתוב סיפור עצוב, לא עוד שיר על אהבה נכזבת וקשיים של בני עשרה.
לא רוצה להקיא על הדף את מאורעות השתייה המפדחים שבסופם מצאתי עצמי עם הראש באסלה.
נמאס מאותה מנגינה שקטה ודמעות מצטברות, מחיי המין בהם רק נוצלתי על ידי אנשים רעים. מגיטרות חורקות ושפתיים יבשות, ממילים בשקל ומעשים מגונים.
אני לא רוצה לכתוב שאני בדרך להצלחה משגשגת או איזו כותרת אופטימית כי אז נעמדת מולי המציאות והיא בלתי ניתנת להתעלמות, אפורה ורצחנית.
העיינים מרפרפות על פני השירים הישנים, כה ריקים מאושר. לב שבור ועוד אחד ועוד אחד כמה חבל שאנחנו לא פילים, צריכים לסחוב איתנו את הכאב לעוד שנים רחוקות. צללים של אנשים נשקפים מן הדף, קרע וחותם דם, כך היינו רוצים שיזכרו אותנו? אומללים וקודרים?