את לא יודעת כבר מה זה לאהוב
החיבוק שלו. כל-כך חם. כל-כך מגן. כאילו עצם קיומו היא רק כדי לגעת בך.
חבל רק שאת חושבת שלכל הנגיעות שלכם, האינטימיות, יש משמעות רק בעיניך. את חושבת שהוא לא אוהב אותך, שרק את מפרשת את זה כך, אבל בסתר תמיד מקווה שאת טועה.
אתם רצים ביחד אל עבר האש. הידיים שלכם שלובות אחת בשנייה בחוזקה. זו לא את שמושכת אותו לחום, וזה לא הוא שמושך אותך. ביחד.
רצים אל האש, ביחד. כי שניכם מטורפים על כל הראש באותה המידה.
שניכם אהבתם, שניכם סבלתם, שניכם שכחתם.
ואתם מגיעים אל השרפה, הכל בוער ולוהט ושניכם מזיעים.
עשן סמיך חונק אתכם, והוא ימשיך גם לחנוק עד שלא תצעקו כבר את האמת.
עכשיו הידיים שלכם כבר לא שלובות יותר אחת בשנייה. כבר לא מלאות באדרנלין שסוחף אתכם, כאילו הזרקתם איזה סם.
עכשיו, אלו רק העיניים שלכם שמצטלבות. כאילו הן נוגעות זו בזו, אומרות אלף מילים בלי למצמץ.
את משתוקקת כבר להתוודות, אבל מפחדת. מפחדת שאולי האשליה שבנית לעצמך תיסדק, המראה השקרנית תתנפץ לך, ולא תדעי כבר מה זה לאהוב.
הוא רק בוהה בך, במבט התמוהה הזה שלו, עם העיניים החומות הרכות שלו, מביט לתוכך, נכנס, ומגלה את כל הסודות ששמרת מכולם. חוץ מסוד אחד.
את אומרת לו "אני אוהבת אותך".
והוא נכנס אל תוך הלהבות.
תגובות (1)
וואי! אני מרגישה שכתבת את הסיפור מהרגש..
כל כך נכון!
כל התחושות…
הרגשות…
תודה על סיפור כזה שפותח את המוח!
אני מחפשת סיפורים כאלה!
הסיפור הזה מלא רגש אמיתי..
כל כך יפה…
כל כך אמיתי…