בזמן שחיכיתי לליאת פרק- יט

רפי דנן 02/01/2017 741 צפיות אין תגובות

*הבהרה: הפרק מכיל טקסטים המתארים ארוטיקה נשית*

ריגושים, תשוקות ו… חידוני טריוויה

כשעיניי עצומות אני מבקשת להרגיש את הטעם שלה בפי, להריח אותה הכי קרוב שאפשר. להריח אותה טבעית לגמרי ובתוכי. השפתיים שלנו מדגדגות אלה את אלה, ממששות ומתחככות, חום האצבעות שלה מורגש בפניי. היא מחייכת והנשימות שלה מעבירות על עורי גלי אוויר קצרצרים. הנשיקות בנינו רטובות ונעימות כל כך… אני מחליטה ראשונה להושיט מעט מהלשון שלי אל תוך פיה ולשחק איתה בתוכה, אור נענית לי בשמחה ומפגישה את קצה הלשון שלה בשלי, לחה ומדגדגת אבל בעיקר מחרמנת עד שאני ממש מסתחררת. מחליטה לפקוח עיניים והדבר הראשון שהן פוגשות ורואות, זה את החיוך השחום של האישה הסקסית ביותר שפגשתי מעודי! בום-בום, בום-בום, בום-בום, הדופק כבר לא עומד במעמסה. מסכן… בבת-אחת הטלתי עליו התרגשות שכזו שהוא לא רגיל אליה כלל, למרות שהלב הזה יודע כבר מזה זמן-מה לאן אני חותרת, ויושבת אצלו אור אחת שממילא "מטרידה את מנוחתו" יומם ולילה, אז הוא צריך היה כבר להכין את עצמו לבאות! מתק השפתיים משמיע קליקים דביקים כשאני עוצמת שוב את עיניי, וחשה בלשונה שמשתרבבת לתוך פי, משתדלת להתרכז לרגע בקולות. ואז אני פורצת פתאום בצחוק היסטרי. למזלי הרב אור מגלה ספורטיביות וכלל לא נעלבת ממני או משהו דומה לזה, בניגוד לחשש הראשוני שלי מייד אחריו. "מה…? מביך אותך המעמד הזה?" היא שואלת ומחליקה לי יד עדינה מאוד בשיערי, מנסה שאירגע כמה שיותר!
"האמת? כן. קצת." אני עונה ומנשקת לה את האף לאורכו. היא שוב עוצמת עיניים וחווה את ההרגשה הזו לתוכה. "זה הקולות האלה שיוצאים לנו כשאנחנו מתנשקות, אלה הם הדברים שמצחיקים ושמביכים אותי." היא שומעת אותי מנסה לגמגם לה, אבל מתייחסת במעשים ולא בדיבורים חזרה. והמעשים שלה כוללים בין השאר, טיול של כל אצבעותיה(בשתי הידיים)על פני הקרקפת שלי בין שורשי השיער עצמו, שמרגיש לי מחשמל ממש כמו טיפול בעיסוי. קצות האצבעות הנשיות העדינות, מורחים עצמם משמורות עיניי העצומות מעלה, ונפגשים בנקודה אחת מרכזית שבכל כמה זמן מתחלפת. החשמל שהיא מזרימה לי במרכז הראש מרגיש לי כמו הזרמת דם חדש ואנרגיות חדשות, וזה מעיר אותי מתחושת העייפות שאולי קיננה בי קודם לכן. איכשהו אני מתגברת על מכשול טכני מעצבן שעמד בדרכינו, שהוא תיבת ההילוכים בכבודה ובעצמה! הגוף שלי משתרבב דרכה ומרים מעט את עצמו לכיוונה שיהיה לנו נח יותר, ואני מעמיקה את הנשיקות עם הלשון וחופרת בה העמק וחפור. ככל שהנשיקות הולכות ונהיות תאוותניות יותר, כך אני נהית כבר ממש רטובה בין רגליי. כל כולי זועקת להביא אותה לתוכי ולזיין אותה כאן ועכשיו על המושב הקדמי בסוזוקי. יד ימין שלי מחליטה החלטה עצמאית, שקורית מתוך להט היצרים בו אנחנו נמצאות שתינו, ועושה פתאום את דרכה בהזדחלות פנימה אל מתחת חולצתה של אור, מרגישה מצוין את חום הגוף באזור הזה. כף היד מרגישה את אחת משתי הבליטות המתוקות שלה, כשבמרכזה היא חשה בבליטה הקטנטנה הנפרדת, כשהיא זקורה במיוחד לכבודה. אני מתרגשת באופן שלא נשלט, ומעבר לדופק המהיר ולרטיבות והחום בין הרגליים, יורדת לי דמעה לחה מהעיניים והראייה מטשטשת. אני מגלגלת את כל כף ידי על פני הפטמה המתוחה, ובידי השנייה מרימה לה את כל החולצה כלפי מעלה, מבקשת להפשיט אותה ממנה. "בלהט הזמן ו… והסיטואציה מקודם… פשוט…" אור מנסה להתנצל. אני מניחה לה אצבע שנותרה חופשייה על גבי השפתיים. "ש… את לא צריכה להגיד כלום, יפיפייה כוסית ומחרמנת שלי… מורתי לעתיד…"
"המחנכת… המח… אוי. כן… יו…" אני קוטעת את יתר דבריה בהתרגשות שיא של שתינו. חולצתה הוורודה מופשטת מעליה, ובתאורה המלאכותית של מכווני השעונים ברכב, ואולי גם קצת בעזרת אור הירח בחוץ, אני מתבוננת בגופה העירום. "סליחה ש… שלא הספקתי ללבוש חזייה, יפה שלי. אני… אני… אה… לא כזאת בדרך כלל. את מכירה אותי…" כך מתעקשת מורתי לעתיד, היושבת חצי עירומה בסמוך לי להגן כביכול על כבודה, בזמן שעצם זה שאין עליה חזייה, מצא אותי רק נדלקת עליה ומתגרה ממנה עוד יותר. עינינו נפגשות אלה מול אלה פקוחות, מחייכות, ואצבעותיי מעסות את הפטמות שלה השתיים. מייד היא שואפת אוויר בתנועה ארוכה פנימה, והגבות מעידות על הנאתה המרובה מהמגע שלי שם.
"אני רוצה שנעבור למושב האחורי. טוב?!" היא נושכת את שפתותיה התחתונות וגונבת חצי חיוך נוסף.
"כן? למה? מה רע כאן?"
"כאן אני לא יכולה להרגיש את כל-כולך בתוכי ועליי ומתחתיי. לא באופן שהייתי רוצה."
"אני לא יודעת. תיראי סמדר… זה קצת… כאילו… די. נסחפנו קצת. די." היות ואני מרגישה שעוד רגע היא תעצור את כל החוויה הנפלאה הזו, ולא תיתן לעצמה ולי להיסחף עם תחושותינו ועם תשוקותינו, אני מנסה בכל כוחי למנוע זאת מבעדה! עם כל גופי אני נצמדת כמה שאני יכולה בתנאים המגבילים האלה, והשפתיים מוצאות את הפטמות שלה, שבפה נדמות כמו שני גושי גומי בשרניים שכייף לשחק איתם. במיוחד עם הלשון. אני מוציאה ממנה אנחות ומתרגשת נורא, ולא חדלה להגיד לעצמי איזו ברת מזל אני בעצם, שכל זה קורה לי ברגעים האלה ממש!
פתאום היא מתנתקת ממני, מציצה החוצה לרגע בחשדנות משהו, ואז דלתה נפתחת וככה כמו שהיא ללא כל בגד עליון, יוצאת החוצה כששתי הידיים שלה מונחות על החזה להסתיר אותו.
אושר. אושר עצום. והתרגשות אדירה. אני חשה ערנית כאילו ישנתי עשרה ימים רצופים ועכשיו אני 'טעונה' לחודש שלם.
אוספת את גופי ומתרוממת ודלת הרכב נפתחת בחריקה קלה כלפי חוץ. עד שאני נכנסת פנימה אליה למושב האחורי, מספיקה אור, תוך כדי צחקוק קליל ושוב התנצלות, להעיף משם כל מיני בגדים שלה ושל ניצן, ואיזו בובה בלי רגל, ואפילו שני מגאזינים של עיתון "לאישה" שהיו מונחים להם, ולדחוס אותם בתוך שקית ניילון לבנה. את אותה שקית היא ממהרת לדחוף איכשהו בין כיסא הנהג לכיסא שלידו, בצמוד לבלם היד המורם. אני טורקת אחריי את הדלת ושתינו מתבוננות זו בזו מחדש. פתאום אור מתקרבת ונצמדת עם כל גופה לגופי. כשהיא נוגעת בי ההתרגשות מתחדשת ביתר שאת, ומתגברת כשהיא שולחת את שתי זרועותיה ומרימה את החולצה שלי מעלה. היא נשענת מטה והפנים שלה מונחות על בטני החמה. נשיקות רטובות ומצמררות מתחילות לכסות כל נקודה פנויה בגוף החשוף, צמרמורות של עונג מרקדות בי. אצבעותיה לא ממתינות יותר מדי להזמנה אישית ממני, ופולשות בעצמן אל מתחת לבד החזייה שהדוק לי על החזה המגורה זה מכבר. מאוד מגורה. כל כך מגורה שאני מסייעת לה להרים את החזייה למעלה ככל שניתן ומחלצת משם שני שדיים מתחננים לתשומת-לב הולמת. אור משעינה את גופה קדימה ומחככת את צווארה על פני שדיי, אני חשה בקצות שיערה שמלטף אותי וממשש אותי. היא מרימה את רגלה הימנית על גבי המושב ומסירה מכף הרגל את כפכף הגומי, ומרגלה השנייה משחררת במשיכה קלה את הכפכף השמאלי. אני מביטה ומתגרה אפילו מזה ומחליטה לעשות כמוה, מושכת בקצה רצועת סנדל השורש ומשחררת אותו ממני, ורגלי השמאלית נותרת יחפה על גבי בד המושב, נוגעת וכמעט שמשתלבת לה ברגלה של אור. הבהונות שלנו נוגעים זה בזה, ואנחנו נותנות לעצמינו לחוות גם משהו שלכאורה נראה לי כחסר חשיבות. לפחות ככה הייתי חושבת לעצמי עד היום, לולא ההרגשה הנהדרת במציאות. כי הרי מן הבהונות עצמם מגיע כל היתר! הם נוגעים, מתחככים ומדגדגים אותנו ואז רגלה היחפה שכבר על המושב, מתרוממת בעדינות, שלא אפגע חלילה, ומשתחלת לה אל בין רגליי. היא מזיזה ומניעה את אצבעות רגליה וחשה דרכן את אזור המפשעה הרטוב שלי. אני נחלצת לעזרתה ומניעה ומרקידה בזהירות את אגני, ולוחצת את המפשעה לרגלה. המבטים מצטלבים והעיניים חודרות וגוף נצמד לגוף, אלוהים… כמה שאני מגורה זה קשה לתיאור. ממש קשה. אני נותנת לה להכתיב לשתינו את הקצב, מרגישה את האצבעות של כף רגלה ומתבוננת לתוך העיניים שלה בזמן שהיא מחרמנת אותי. "אני רוצה שתגמרי, סמדר. אני רוצה לראות אותך מגיעה לאורגזמה פה בתוך הרכב." אני קוראת את שפתיה כמו מתוך חלום מענג שבו אני נמצאת, ואת הקול שלה שמתלווה לדברים האלה אני רק שומעת כמו הד במרחק-מה ממני.
"זה לא כזה קשה, אני לא כזה רחוקה משם…" אני מגמגמת לה מתוך העונג והמתק הזה שאופף אותי.
אור מורידה את רגליה למטה ומקרבת את גופה אליי, היא מושיטה יד בטוחה לעבר כפתור המכנסיים שלי ופותחת אותו. אחריו מושכת ברוכסן בזהירות, ואני מסייעת לה להסיר אותם ממני לגמרי בהרמת רגליי מעלה. מייד, על פי ההנחיה הברורה שלה, אני מביאה את גופי למצב של שכיבה, בתנאים המגבילים והצפופים של מושב אחורי של רכב! איכשהו מרימה את רגליי בפישוק כזה ושומעת את הדופק שלי צורח עד לב השמיים. אור גוחנת אליי ממצב הישיבה-כריעה שבו היא מאלתרת לעצמה, וכף ידה ממששת לי את התחתון הרטוב, ופתאום נכנסת מתחתיו ומרגישה ממש טוב את הרטיבות הגדולה במקום! אני מצידי באותו הרגע הכי קרובה לעילפון! האצבעות הסקסיות של אור חרוב מעסות בעונג משתבח את הכוס הרטוב והמגורה שלי, שמתחנן כבר לגמור כאן ועכשיו! כי רמות כאלה של גירוי הוא לא פגש מאודו. לרגע, אך ורק לשבריר שנייה, אני חושבת על כמה משיאי האינטימיות שהיו לי עם איתמר. אף רגע כזה ואף שיא של רגע אינטימי איתו, לא יכול היה אי פעם להשתוות לזה שאיתה עכשיו. אלה שני עולמות שונים. כל הדיבורים שעד היום שמעתי, על כך שאישה מסוגלת להעניק לאישה ריגושים ואורגזמות, שגבר לא יהיה מסוגל גם עוד אלף שנה להעניק לה, צצים ברגעים נהדרים אלה ומראים כמה אמת יש בהם!
"מותק… נעלמת לי. איפה היית?" היא לוחשת לעברי רגע לפני שפיה נעשה האיבר העסוק ביותר בגופה.
"חש… חשבתי על… אוי, אור… מה?… מה את עושה לי שמה? זה… זה טוב. זה נהדר. כן…"
"להמשיך? את נהנית?" ואני רק מנידה עם הראש שלי, כי לא יכולה להוציא שום עגה מהפה. ידיה מפשקות את רגליי עוד מעט והיא מתחפרת בתוכי. גלים-גלים של הנאה שאני לא מכירה כמוהם, עוברים אצלי בין הגוף לגלי המוח, ואני בהחלט חשה שאני דוהרת ליעד שקרב אליי במהירות הבזק. היעד הזה לא ברור לי כהגדרה, אבל מי מתעסק עכשיו בהגדרות מי? לא אני. אני נותנת לאור לקחת אותי למסע הנפלא ביותר אליו חלמתי אי פעם לצאת איתה, סומכת על הניסיון הרב שהיא צברה בשלושים ומשהו שנותיה, סומכת על הרגשות ההדדיים ששתינו פיתחנו זו לזו, ואוהבת אותה בעיניים עצומות ובלב שלם!
וברגע שנדמה לי שהיא חודרת אליי, אין כלום מלבד המקום והזמן והכוכבים שקופצים לבנים וצהובים, וזוהרים בתוך מרחביה של המכונית הקטנה. כלום גם מלבד מתק הציוצים שעולים הן מבטני והן מבין השפתיים שלה, וגם המלמולים הגרוניים המוזרים כל כך שבוקעים מתוכי ללא שום שליטה על עצמי. קפיצי המושב האחורי מרעישים לאללה בזמן שגל אדיר מטפס ועולה במהירות לכל אורך גופי, מציף ומאבן אותו עצור נשימה, ומקשה את עצמותיי וזורק אותי אחורה כמו מתוך הדף מתוק עד אובדן ההכרה כמעט.

זרועותיי עוד אוחזות בכוח רב וחובקות את גופה, כשנשימותיי המהירות והצפצפניות-משהו נוטות להסתדר ולשוב לתקינותן. היא מחייכת בכל מקום בגופה אליי וזה מרגיש לי נהדר. "איזו צעקה נתת… כאילו שהתחשמלת באותו הרגע…" היא מתמוגגת בחיוך ענק.
"פייר? זה בערך מה שהרגשתי באותו רגע כאילו… בום! פיצוץ אדיר!" ולאחר שתיקה קצרצרה אני פורצת בכזה צחוק משחרר. "מה? שתפי אותי יפתי, מה… לא מגיע לי?"
"סתם… כאילו, מתוך מה שאמרת לפני רגע עלה לי לראש איזה שיר. רמז? רותי נבון!"
"…חשמל זורם בכפות ידייך\ אהוב אותי חלש \ אהוב אותי בכפות ידייך \ ככה לאט נואש.
(היא מצטרפת אליי בספונטניות מדהימה ויודעת את המילים לשיר כאילו על בוריו!)
לאט בכפות ידייך \ לחי, צוואר, כתף \ אהוב אותי בכפות ידייך \ ככה לאט, לאט, לוטף.
(השירה באוטו הופכת רמה וממעמקי הגרונות. אני מדי פעם סותמת כשאיני יודעת, ונותנת לה להוביל!)
חשמל זורם בכפות ידייך \ מותן, ירך וגב \ אהוב אותי במשעול שפתייך \ ככה לאט עכשיו.
רעב בכפות ידייך \ כפור בכפות רגליי \ אהוב אותי במסע אלייך \ ככה לאט, לאט, אליי."
"אוח… רואים שהוא ידע על מה הוא כותב הבנאדם…"
"מי?" אני שואלת אותה, כשהשירה שהותירה בנו תחושת שיכרון חושים, הולכת ומתעמעמת.
"סמדר… באמת… מה, את רוצה שכבר עכשיו אני אהפוך להיות המחנכת שלך? איזה מין דור אתם בלי לדעת מי היו המשוררים והפזמונאים שעליהם צמחה הארץ הזו?" וכעבור רגע היא מוסיפה. "אני מבקשת עד מחר בשעה חמש אפס-אפס, עבודה מודפסת בעלת עשרה עמודים לפחות, שנושאה הוא הפזמונאי שכתב את השיר הזה, ופועלו לאורך שנות הזמר העברי המתפתח!" את המשפט הזה היא מסיימת בצחקוקים כאלה, כשאני מכסה את גופה בליטופים, שכנראה יותר מדגדגים אותה משעושים לה משהו אחר. "אני מעדיפה יותר לחשוב על רותי עצמה כשהיא שרה את זה, ועדיף שהמילים יתורגמו ללשון נקבה." כמובן, כמו שאני מסיימת את המשפט, אור כבר שרה את השיר והפעם מדגישה את המילים נקביות. זה נשמע באמת פי אלף יותר טוב! "את מבינה עכשיו, המחנכת? זה לא המשורר ומה שהוא התכוון בשירו, אלא עצם הביצוע של השיר, ועד כמה הזמרת מתכוונת להגיד את דברה בשיר. זה מה שקובע!"
"סוף הדרך! חבל"ז!" היא קובעת, ומתנפלת עליי בנשיקות. וברגע של 'הפסקת-אש' קצרה היא מוסיפה במפתיע. "אני אתן לך עכשיו רמז. זה רמז עבה מאוד שאוי ואבוי אם לא תדעי לנצל אותו, לגבי מחבר המילים של השיר הזה. אם תצליחי בתוך שלושה ניחושים לגלות מי האיש, העבודה בכתב מבוטלת. או.קי?"
"סבבה."
"טוב, אז הנה הרמז! הפזמונאי הנהדר הזה אחראי למאות שירים נפלאים אחרים, שאני בטוחה לגמרי שאת רובם המכריע את מכירה מצוין. עומד לי על קצה הלשון לתת לך עוד שמות של שירים שלו שקופצים לי כרגע לראש, אבל אני לא אעשה את זה!"
"למה לא?"
"סמדר… נו, די. באמת! למה? כי זה לא העניין. אני רוצה שתחשבי טיפה, לא שתשחקי איתי במשחק הזיכרון."
"טוב, סליחה מתוקה שלי. סליחה."
"מתוקה שלי? המחנכת! אני מבקשת…"
"סליחה! המחנכת היפה והסקסית שלי. כולי אוזן."
(החיוכים הדדיים והנשיקות גם הן, עד שהן נפסקות)"או.קי, הנה הרמז סופסוף! מחבר השיר 'חשמל זורם בכפות ידיך' חלק איתך מכנה משותף הקשור בהתיישבות העובדת." דום שתיקה ארוך מאוד. ואחריו אני שואלת נורא-נורא בזהירות ובחשש-מה, בגלל הפדיחה בעיקר. "מה?! כאילו… הוא היה קיבוצניק?"
"יפה מאוד! כל הכבוד לסמדר מנדל שהולכת ומצילה לאט אבל בטוח, את כבודו של דור שלם."
"יש! יש! אז אין לי עבודה בכתב, נכון?"
"באמת… אני רוצה להזכיר לך שהתנאי היה שם! תני לי את השם שלו, ואני לא אסתפק בפחות מזה."
"שם? מה, היה קיבוצניק שכתב שירים במקום לחלוב?! חחח… פרזיט…" אור נותנת בי מבט מאשים נטול כל סלחנות שהיא. "יו… אני מה זה גרועה, אור. אם היית שואלת את אורנה-יד, היית מקבלת תשובה במקום. אני בטוחה בזה, למה, היא גאונה בדברים כאלה. בטריוויה וכאלו…"
"את רואה פה את אורנה-יד?" אני רק מהנהנת עם הראש לשלילה, והיא עושה תנועה של 'בבקשה!'
"טוב… בוא נראה… שאול טשרניחובסקי… לא. הוא לא היה מקיבוץ אני חושבת. ביאליק? כן?"
"(במבט רצחני ממש)אני מוכנה להעמיד פנים שאפילו לא שמעתי מה אמרת עכשיו. אבל רק חד-פעמית! קדימה, יש לך עדיין שלושה ניסיונות. ואני מוכרחה לקדם אותך איכשהו… תחשבי יותר רחוק בבקשה."
אני מהרהרת לעצמי בשקט ומאוד חוששת להעלות שמות. כל מיני שמות של משוררים ויוצרים וציירים וקרייני חדשות, ואפילו נשיאים ושמות של רחובות עולים לי בראש. מה אני יכולה לעשות?! אוף…
"אם… תגידי, אולי צביקה פיק? שמעתי פעם שהוא היה קשור לאיזה קיבוץ… מה? לא?"
"עוד שני שמות נותרו לך. בבוקר לח בשנת תרל"ח… בקציר ה…" אור מתחילה לזמזם והמנגינה מה זה מוכרת… כוס אמו… מוכרת לי משהו בנזונה… אבל כלום.
"אה… לא צביקה פיק, בטח גם לא שאול יהלום… אני חושבת בקול!" אני אומרת לה לנוכח זה שהיא מרימה גבות. "אולי שימי תבורי? כשהוא השתתף ב 'האח הגדול v.i.p' אז נדמה לי שהוא רמז על משהו כזה…"
"זה ניחוש? את רוצה לנחש ששימי תבורי כתב את זה או מה?"
"כן. לא. רגע! רגע אחד! לפי המבע על הפנים שלך אז לא." אבל אז דוהר לי שם הכי נכון שיכול להיות. מה זה יכול… חייב! "אהוד מנור! איך לא חשבתי על המשורר המקסים הזה עד עכשיו. אהוד מנור, נכון?"
"אהוד מנור זכרונו לברכה."
"סליחה. נכון. זכרונו לברכה. אז נכון שזה הוא?"
"נותר לך עוד שם אחד יפתי. שם אחד אחרון וזהו. אם לא… את יודעת מה זה אומר." ובזמן שגלגלי המוח המאוכזב שלי חורקים שוב כדי להמשיך ולחפש, היא מוסיפה. "אהוד מנור היקר ז"ל, לא היה משורר אלא פזמונאי. בדיוק כמו מי שאנחנו מחפשות, ככה שלפחות בזה היית קרובה!"
"טוב… זה לא… ולא… וגם לא ההוא… ו… טוב. יש לי!"
"נו?! נשמע…"
"מתי כספי! ואל תגידי לי שמתי כספי לא קיבוצניק. כי הוא כן."
"וגם חנן יובל היה קיבוצניק, ודודו זכאי היה קיבוצניק, ושלום חנוך ומאיר אריאל ז"ל ונחום היימן ייבדל לחיים ארוכים, ועוד לא מעט אמנים ויוצרים שהיו מי יותר ומי פחות מוכרים."
"רגע… אז את אומרת בעצם ש… מה?!"
"אני אומרת בעצם שלא! שזה לא מתי כספי למרות שהוא אכן נולד וגדל בקיבוץ."
"ושמחר בחמש אפס-אפס אני צריכה להגיש לך עבודה מודפסת בת לפחות עשרה עמודים שמתארת את פועלו של מחבר השיר…"
"נכון מאוד. אבל מותר לך להיעזר בחברים שלך למען טובת העניין. במיוחד אני מתכוונת לאורנה!"

בעודי קרבה אליה כדי לנשק אותה ולנסות איכשהו לשכוח מהחידון המבאס, היא מבחינה ראשונה באורות של רכב שמתקרב ממולנו. "יו… רדי!" היא אומרת בחצי לחישה בהולה, וזרועה מנסה ללחוץ את גופי מטה. שתינו משתופפות הכי נמוך שאנחנו מסוגלות כדי לא להיראות.
אורות הרכב ממולנו קרבים חזקים מאוד. אלה אורות גבוהים, שלו נסענו עכשיו היו בוודאי כבר מסנוורים אותנו בצורה מאוד מסוכנת! אנחנו לא נושמות, ורעש המכונית קרב וקרב, עד שהוא חולף ממש במקביל אלינו. הרכב עובר אותנו מאה-מאתיים מטרים ואז נדמה שהוא עוצר פתאום. שתינו שומעות באותה השנייה את מה שנשמע כחריקת בלמים שאחריה דממה.
אנחנו מביטות קצת בחשש אחת אל השנייה ולא זזות מטר. הדופק מואץ אבל אסור אפילו לנשום… ממרחק מה מאיתנו נשמעת טריקת דלת ואחריה צעדים קרבים.
כעבור זמן שנראה לנו כמו נצח… נשמעות שלוש דפיקות אצבע על זגוגית החלון הקדמי, סמוך למושב הנהג.
_______________________________________________________________


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
27 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך