סיפוק קצר

בזמן האחרון היא גילתה שבאמת יש סוג כזה של שקט שמצליח לגרום לה לשמוע את עצמה חושבת. גם שמה לב שהיא מנהלת מערכות יחסים עם חיות. ומבלי ממש לאמץ אותם. הפעם, מהמרפסת התל אביבית שלה. עם עורבים,יונים, חתולים כלבים ואפילו עטלפים. המזל הוא, שעכשיו הם לא ממש גרים איתה. למרות שלא מזמן התעופפה היישר לסלון שלה, מהשמיים הפתוחים, ציפור דרור קטנטנה. והיא מצאה את עצמה מתאמצת להימנע מהתקלות חזיתית. בסוף היא יצאה ומבלי לומר תודה או משהו. חזרה לשמיים שלה. והשאירה בחורה נעוצה למרפסת. מולה, במרפסת של מישהו אחר עומד כלב מתולתל ורזה על המעקה ומנסה להגיד משהו. שעות הוא מתחנן שמישהו יצליח להבין מה הוא רוצה. לפעמים ועם ייסורי מצפון קלים, היא מאחלת לו פשוט לקפוץ למטה ולגמור עם זה. היא זוכרת איך אמא שלה תמיד אמרה לאחיה הקטן, שממש התחנן בפניה לכלב, ש"כשיהיה לך בית תגדל בו גם חזירים מצידי".הוא עדיין אחיה הקטן. ואמא שלה עדיין אומרת לו את זה. בה, זה אף פעם לא בער. כן כלב, לא כלב. ידעה שזה לא מה שישאיר אותה בבית. ובכלל, לא הצליחה להבין איך זה שהיא גרה ברעננה מבלי שיש לה, בריכה פרטית לקפוץ אליה. ואיך זה שהיא גרה ברעננה והשם משפחה שלה מתחיל בחית,תמיד זה הרגיש לה, קצת כמו חטא.
ברעננה יש לא מעט בלונדיניות ששוחות בבריכה שאבא שלהן רכש לחצר. והיא , ילדה שחורה עם שיער מוזר וארבעה אחים בבית. עם אבא שעובד מהבוקר עד הלילה. ועם אמא שבעיקר מנקה ובזמן שמבשלת, ממתיקה את המרירות עם מרגול, חיים משה ושאר חברים. אז נזכרת איך כל יום ברגע שנכנסה בדלת, חזרה מעוד יום בבית ספר , היא רצה ישר למטבח. לנתק את הכבל, שישתיק את המוסיקה הלא שייכת הזאת.
בתוך הדירה של ההורים שלה, היו מדרגות שהובילו לגג. ענק. לפעמים עשו עליו מסיבות. היא זוכרת איך מתישהו החברות שלה ארגנו לה , מסיבת הפתעה לאחד מהגילאים שפעם עוד הרשתה לעצמה לחגוג, עם עוד אנשים. והיה רגע אחד, קצת לפני שהשוטרים הגיעו לסלק את כולם, בו היא הבינה אינטימיות. הוא עמד מאחוריה, חיבק אותה ואחרי שליטף לה את הפנים, נישק לה את הצוואר. ורק אז האמינה לכל הפעמים שניסה להסביר לה, שהוא באמת מאוהב בה. זה עשה לה להרגיש כל כך עד כדי לברוח. מהר ורחוק מזה. כי בזמן שאחיה הקטן רצה כלב. היא נלחמה בדברים אחרים והרבה בעצמה. אבל בעיקר חלמה. התמלאה מהיכולת שלה, להמציא לעצמה את עצמה. כשתהיה גדולה. אוחזת בכמעט כל מה שיצליח להשמיע חזק וברוך, את מה שיש לה לומר. לפעמים ראתה את עצמה עם גלימה שחורה, יושבת על הכסא הכי גבוה בבית המשפט ומכתיבה פסקי דין. והכי אהבה לדמיין את הרגע שבו היא מכה בפטיש העץ ומרגישה בכל חלק בגוף, איך "פעם אחרונה שבדקתי, זו אני שמחליטה כאן!" יכולה להיות. לפעמים היא ראתה את עצמה , מחוברת לאוזניות, וכשהנורה האדומה נדלקת, היא צורחת, כמו אז, שירים מהחלון הפתוח, בחדר שלה ושל אחותה. רק בשביל שמישהו יראה אותה. אבל באמת. אבא שלה קלט אותה מאד מהר. מגיל קטן הוא נורא דאג לה. "הראש שלה מלא בפנטזיות" היה מנסה להסביר למחנכת שלה. רוצה שיהיה לה ברור, מה שהיה לו, נורא ברור. הילדה שלו לא טיפשה.היא רק חולמנית. ובדרך החוצה, חזרה לאוטו היה אומר לה:"אני יודע שאת יכולה הרבה יותר " כשבראש שלו מתפשטת השלמה. וככל שעלתה כיתות, הוא פשוט ידע. יש לו ילדה לא רגילה. והיא, תמיד נראתה בעיני עצמה בכלל כמו ילד. בשבתות הייתה חוברת אליו, כדי לשבת ביציע ולראות את אחיה הנערץ, רודף עם החברים שלו, אחרי כדור. בהפסקות, הלכה מכות עם הבנים וריכלה עם הבנות. היא גם לא זוכרת שהיו לה בובות או בארביות , אבל זה, היא חושבת רק בגלל שאמא שלה לא אהבה שיש בלגן בבית. וצעצועים עושים מלא בלגן. וממילא, רוב הזמן גרה אצל החברה הכי טובה שלה . שקיבלה בדואר, מהאבא שלה, את כל הבארבים והבארביות הכי חדשים שיש. היישר מיו.אס.איי. של אמריקה.
אף פעם לא אמרו לה שהיא יפה. הרבה פעמים אמרו לה שהיא שמנה. והיא לא היתה שמנה באמת. פשוט אחותה היתה ממש רזה. והיא, בשביל לפעמים להתגבר על התסכול, ולפעמים להגביר אותו, היתה מריצה תמונות חדשות של עצמה,עם השפתיים של רוני. עם השיער של מיקה. עם הגומות של מיטל. עם הנמשים של שחר. ועם הגוף של מאיה. היא לא הייתה ילדה יפה והיא לא זוכרת מתי בדיוק היא הפכה להיות כזאת שהולכת ברחוב וננעצת מבטים של גברים. אולי זה הישבן הברזילאי. או הצבע של העור. אולי המחשוף החוצפן. אולי המבט המפלרטט. ובטוח שזה החיוך. מהזן שגורם לאנשים וגם לאישות לגמרי זרות ,כמעט להתאהב בה. אבל היא כן זוכרת שהרגישה לפעמים שבעלי זכויות היוצרים שלה, לא לגמרי שמו לב שתוך חמש עשרה שנים, הם הוסיפו חמישה מספרים חדשים למשרד הפנים. ולגדל ילדים, הרי, זה לא פיקניק. בעיקר אם הם הדבר היחיד שמשותף לשניהם. הילדה שהיא היתה, לא חלמה אף פעם על שמלות של כלה. וכשהיתה מזדנבת אחריהם לכל מיני חתונות של משפחה. היתה מרגישה שהדופק שלה עושה תחרות עם הפרפרים של הבטן. כי אולי, גם היא תצטרך מתישהו למצוא את עצמה מקבלת מחיאות כפיים ושיר דביק ברקע ומלא מלא מלא נשיקות וחיבוקים מכל מיני אנשים שהיא בכלל לא מכירה. רק כי היא הדביקה את השפתיים שלה ודחפה לשון, למישהו שכנראה יתעורר מול הפרצוף שלה כל שאר החיים. וכולם שמחים ומברכים. והיא לא ממש מצליחה להבין על מה. ולמה. אבל, משפחה לא בוחרים. אז חברים וחברות היא בחרה. ופטרה. קיבלה ומחקה. אותם ומעצמה.
לא מעט חברות וחברים היו לה. טובות וטובים כאלה, שדבוקות ונדבקים לה לישבן. תמיד משהו בסוף הפריע לה. איכשהוא. אז שוב שיחררה ואספה ושיחררה. אחד מהם ,אמר לה פעם, אחרי שנים, נפגשו לקפה בתחנת דלק. בדרך לצימר הגלילי, שהזמינה ליומלדת. ששוב, נחת עליה: "אותך, אי אפשר באמת לקשור". קצת הפתיע אותה לגלות, כמה מקום יש למשפט הקטן הזה. בחלל של הלב שלה. אולי בגלל זה היא פשוט הסתכלה עליו בעיניים וחייכה במבוכה. והיה גם אחר, שכתב לה: "היה פרויקט למחוק אותך מהחיים שלי. קשה מאד. אבל עד כדי כך הצלחתי . בחיים לא הייתי מדמיין שזו את עכשיו מולי." בזמן שהיא בדיוק התחילה להתמודד מול פרויקט מכובד משל עצמה.
"זה היה צפוי". הסביר לה . כשהוא יושב מאחורי ההגה. היא ביקשה ממנו שיביא לה את כל הדברים שלה, שגרו בשנתיים האחרונות בדירה שלו. אז עצר מחוץ לבית שלה. מגולח ומבושם, בדרך לפוקר של יום חמישי. לכאורה.
ביום הראשון של אותו השבוע, הוא התעורר מהצפצוף שכיוון בלילה, והתלבט איתה , כמו פעם, איזו חולצה בא לו ללבוש היום. הוא חוזר לעניינים. פגרת הבטלה השנתית הסתיימה לה. מצא עבודה חדשה.אחרי חודשים, בהם , צמצם את גבולות התזוזה שלו, בעיקר למעברים. בין הספה למטבח ובין המיטה לספה ולשירותים. היא חיכתה ליום הזה בשבילו. או בעצם, בשבילה. אפילו הפעילה קשרים , שיעזרו לה לראות אותו שוב, מכוון שעון לפני השינה, וכשיקום, תעזור לו להחליט איזו חולצה הכי בא לו ללבוש .
באותו הבוקר יצאה אחריו מהבית, לא לפני שאספה את הקקי של הכלב שלו. והשאירה לו, שלא כהרגלה. כמה מילים על הדף הראשון שמצאה:"מאמי, מקווה שהתחיל שבוע טוב. אני ממש שמחה בשבילך! בא לי שנלך לאיזה הופעה. תחשוב מה בא לך ". ושרבטה בסוף המילים, לב רזה. היא עדיין לא יודעת איך עבר עליו אותו היום. גם לא זה שאחריו. וההוא שאחרי אחריו. "זה היה צפוי" הוא הסתכל לה בעיניים חזק . והיא שמעה אותן, מסבירות לה בשקט. פשוט שמעה,איך שתי הירוקות שלו, אלה שכל כך אהבה להסתכל לתוכן כי רק אז, יכלה באמת לשמוע את המילים שהוא אף פעם לא הצליח לדבר. מודות לה עכשיו בשמו: "הייתי צריך אותך לידי, עד שכל הדברים בחיים שלי יסתדרו. את משוחררת" היא אף פעם לא התעלפה באמת וזה הרגיש לה כמו משהו שעומד לקרות. גם נגמרו לה המילים. ויצא לה רק: "אני כבר לא יודעת מי אתה". "את יודעת בדיוק מי אני. תמיד ידעת". דבק בגרסתו.היא הסתכלה עליו וביקשה, שישמע ובקול רם ,את הדבר האחרון שחשבה שאי פעם תצטרך להגיד לו: "אתה פשוט דוחה אותי". אגב, גם הוא, כמו אבא שלה. ידע בערך מהמבט הראשון שלו בה, שיש לו עסק עם בחורה לא רגילה. והוא דווקא אהב את זה. כשנגמרה להם הסדרה הראשונה שראו יחד לילות שלמים. שבע עונות מלאות. היא התעצבה כולה. וככל שהתקרבו לסוף, היא לא רצתה. לראות איך כל החברים החדשים שלה, שקיוותה בשבילם שכבר ימצאו את הדרך הביתה, מהאי שהתרסקו עליו. אלה, שסבלה מולם, כל כך הרבה רגעים של פחד וייאוש ומלחמה קיומית. בבת אחת ייעלמו. היא שונאת שנעלמים לה. אז מעדיפה להיעלם קודם. אבל להם, היא לא באמת יכלה להיעלם. היא הייתה מכורה אליהם. ואליו. אז בכל פעם שהתחילו סדרה חדשה, הרגישה בטוחה, וככל שהיו בה יותר עונות, ערימות הבגדים שלה בחדר שלו, גדלו. והיא התפללה בעיקר,שלא ימצאו את עצמם בלי סדרה שתבריח גם אותה. מהנשק שמאיים לפגוע בשניהם. הנשק, שהוא, פיתח אסטרטגיה איך לחמוק ממנו בלי שריטה. הזמן שלה בחיים שלו , מוגבל. היא ידעה את זה. וניסתה ללכת. אבל לא באמת. רק בשביל לבדוק מה יקרה, אם היא באמת תלך. פעם אחת היא כמעט הצליחה. אולי כי בפעם הזאת קצת יותר התכוונה. ולא יכלה יותר, למצוא את עצמה, מזמינה אותה אליו, באמצע הלילה. רק בשביל ללכת לישון איתו. ולהריח בושם של עוד זונה מלכלכת, על הכרית שהייתה רק שלה. בחדר הזה, שדאגה למלא בו, עוד ועוד ערימות של עצמה. ושל הבגדים שלה. הם כבר נפרדו פעם אחת, כשאמר לה שהוא מת עליה אבל היא לא עושה לו מספיק זיקוקים. אז הצליחו להתרחק רחוב. אחד מהשניה. וכשבאמת ניסתה ללכת. והוא שמע שהזמינה לעצמה, חופשה באיזו אי, דחף את עצמו למזוודה שלה. והיא הבינה שהנה, אם זה מה שקורה לו כשהיא רוצה ללכת, זה חייב להצליח כבר ביניהם. הם מתים אחת על השני. הוא חולה על התחת שלה. היא חולה על הגוף שלו. אז מה עוד צריך להיות שם בשביל להרגיש כבר את הדבר ששניהם לא לגמרי יודעים איך לאכול אותו. היא שמעה שקוראים לזה אינטימיות.
אז כן. זה באמת היה צפוי ועד כמה, שזה דחה אותה להבין. כל הסדרות נגמרו. הנשק חורר את כולה. הוא כרגיל, יצא ללא פגע.
כבר יותר משנה שהיא מנסה למלא את כל החורים, בכל מיני צורות. ופעם אחת בשבוע, בדיוק באותה שעה , מגיעה בדיוק לאותו המקום. נכנסת לדירה בלי לדפוק ומקווה שהדלת לחדר, פתוחה. במקרה הגרוע, היא סובלת מלהקשיב לתקתוק של כנסיות על ארון נסתר, ורק אז נכנסת לחדר, (תמיד עם קפה שרכשה בדרך. כי יודעת שאף פעם אין שם חלב. מכורה.) ובוחרת, בלי ממש לשים לב, בתנוחה שמצליחה להסביר את המצברוח, על הכורסא האהובה עליה. מול אישה שיושבת בדיוק על אותה כורסא. בחורה לא רגילה. לא שמנה. ולא טיפשה, מתיישבת על אותה הכורסא כבר יותר משנה. ורק לה, היא מספרת על הערבים האלה, שבא לה להיכנס הביתה ושמישהו יגיד לה: "מדהימה שאת! התגעגעתי אלייך" למרות שראה אותה באותו הבוקר. ושהוא יספר לה מה היה לו היום ואת מצב שלומו. והיא תקשיב. ולא יפריע לה שהיא לא במרכז עכשיו, כי פשוט מעניין אותה לדעת מה שלומו. ובבקרים שהוא יכול להתחיל לעבוד קצת יותר מאוחר הם יכוונו שעון לממש מוקדם וייצאו להליכה על הים, ולמרות שהוא רץ מרתון, הוא מאט את הקצב בשבילה. בלי לגלות לה שבסוף היא גם תרוץ איתו. אז בזמן האחרון מוצאת את עצמה שומעת גם את הערבים האלה. שמתחילים להשתלט לה על הראש. בעיקר אלה, שבהם, היא קופאת מקור. ממלאת באובססיביות בקבוק חם בשביל לחמם בין הרגלים. מתכסה בשמיכה המפנקת שלה ושוכבת בלי לזוז כדי לא לתת לקור הזדמנויות לחדור אליה. ואפילו שכבר כואב לה הרעב, היא פוחדת לצאת החוצה. מעדיפה לסבול רעב .רק לא את הקור. החורף הזה היא דווקא החליטה שהיא תנסה לקבל אותו באהבה. בעיקר כי הבינה שגם לבריאות שלה, מגיעה קצת מנוחה. אבל היא באמת סובלת. וכשהוא מנסה להתחבב עליה היא פשוט יודעת שאין לו סיכוי. אין לו שום מקום אצלה, כל עוד זורחת השמש. ולפעמים היא מנסה להסביר לה שהיא בכלל נולדה בפנסיה. ושהלעבוד הזה קצת מפריע לה לחיות. ושיש לה מזל או שלא, תלוי איך מסתכלים על זה. אבל,אבא שלה, הכין את עצמו מראש. לדאוג שהיא תקבל כל מה שהיא חפצה בו. כמו גם את המרפסת התל אביבית שלה. ובזמן האחרון היא גילתה שבאמת יש סוג כזה של שקט שמצליח לגרום לה לשמוע את עצמה חושבת. על כמה בא לה כבר שמישהו ייכנס בדלת ויגיד בקול :"כמה טוב להיות בבית".